יש הטוענים כאילו העם זז ימינה, ואף טוענים - אותם דמוקרטורים מתנשאים - שיש להתעלם מרצון העם אם זה נוגד את רצונם של הנאורים בעיני עצמם. האמת היא שהעם לא זז ימינה. העם פשוט הולך ונגמל ממנות גדושות של סמים שהאביסו אותו סוחרי אשליות ו"שלום" למיניהם. חלקם ממשיכים גם בימים אלה לשווק את מרכולתם/ן הפגומה ולדרוש לבטוח בהם/ן ובשיגיונותיהם/ן.
העם לא זז ימינה. התמונה השגויה מתקבלת כתוצאה מתזוזה אחרת: ראשי המפלגות זזים בהתמדה שמאלה. התוצאה היא שהליכוד של היום הוא בבואה של מפא"י בגלגוליה ההיסטוריים (המערך, העבודה). הוא המפלגה הגדולה, מפלגת ההמונים; הוא המוביל לפשרות: פעם קראו לתופעה בכינוי "פשרה מפא"יניקית"; הוא המקים קואליציות וממשלות; הוא הפוסל מפלגות אחרות: פעם אמרו "בלי חרות ומק"י".
פעם מפא"י הייתה המפלגה הגדולה, ולה המספר הגדול ביותר של חברים. היו חברים (לעתים מתוך כורח) במפא"י ההיסטורית שנרשמו למפלגה, אבל מאחורי הפרגוד הצביעו למי שאיתו באמת הזדהו: המפלגה האידיאולוגית שמשמאל למפא"י, מפ"ם ואפילו שמאלה ממנה. היום יש מתפקדים (לעתים מתוך שמרנות) לליכוד, אבל לקלפי יטילו כנראה פתק של הבית היהודי ואפילו ימינה ממנו.
פעם מפא"י פסלה מפלגה ציונית מימין לה - חרות. רק בשעת חרום קיצונית, ערב מלחמת ששת הימים, צורף הימין ל
ממשלה והוקמה ממשלת האחדות הראשונה. היום הליכוד פוסל (או לפחות נאבק ב-) מפלגה ציונית מימין לו - הבית היהודי. האם נגזר עלינו להמתין עד לשעת חרום קיצונית כדי לצרף לממשלה את המפלגה הגדולה מימין למפלגת השלטון?
פעם המנהיג של מפא"י ההיסטורית הוביל באופן נועז להקמתה של מדינת ישראל, על אפם וחמתם של "מתונים" מבית, האויב הערבי, אנטישמים וקולוניאליסטים אירופיים ולחץ אמריקני. היום, המנהיג של הליכוד (התחליף של מפא"י ההיסטורית) צריך להוביל באופן נועז להצלתה של מדינת ישראל מידיהם של "ידידים" מבית או מבחוץ, שחברו כדי לטמון לה את מלכודת המדינה הפלשתינית. על שלום איש אינו מדבר עוד. לא פרס, לא לבני ולא מרעיהם שהשתתפו וממשיכים להטיף למען מלכודת אוסלו, שסופה מי ישורנו, והכל תוך התעלמות מרצונו של העם המתפכח והנגמל מן הסם המסוכן.
מבחנו של נתניהו הוא אימוץ לאלתר של דוח השופט
אדמונד לוי, הקמת גוש מרכז-ימין בן כ-50 מנדטים לפני הבחירות וגם אחריהן, וצירוף גורמים משמאל לליכוד רק לאחר מכן, ולא כתחליף לרצון העם כפי שנראה שיתבטא בבחירות ב-22 בינואר 2013. העם רוצה שלום ולא "שלום". כל עוד הציבור חושש מפני נטייה אפשרית של נתניהו שמאלה, אין פלא שהליכוד מאבד קולות ימינה. על נתניהו מוטלת החובה להוכיח שלא הלך בדרך כל אוסלואיד.
