כידוע נפסקה ההלכה שבטו בשבט נחוג ראש השנה לאילן. בחודש שבט מתחילה תקופת הפריחה, בפרק זמן זה מתחוללים שינויים רבים בטבע, בעיקר בעולם הצומח. הרבה גלגולים עברו על חג זה עד שקיבל את צביונו כחג הנטיעות.
מדוע ישנה חשיבות כה גדולה למצוות הנטיעה עד שמצינו שאמר עליה ר' יוחנן בן זכאי: "אם הייתה נטיעה בתוך ידיך ויאמרו לך הרי לך המשיח בא ונטע את הנטיעה תחילה ואח"כ צא וקבלו" (אבות דרבי נתן פר' ל"א).
נמצא שערך הנטיעה קודם לקבלת פני משיח וקיים ערך עצום ומשמעות עמוקה לנטיעה בארץ ישראל שיש בה מחשיבותן של המצוות התלויות בארץ. מהפסוק: "וכי תבוא אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא י"ט 23).
לומדים שני מצוות עשה מהתורה.
הראשונה - החובה לנטוע עצי מאכל בארץ ישראל.
השנייה - קיום מצוות ערלה בעצים שניטעו בארץ ישראל במשך שלוש שנים ראשונות לנטיעתם: "שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'" (ויקרא י"ט 23).
על משמעותו של פסוק זה מבאר המדרש תנחומא: "אמר להם הקב"ה לישראל: אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא הוו זהירים בנטיעות שנאמר 'ונטעתם כל עץ מאכל' כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם הוו נוטעים לבניכם שלא יאמר אדם אני זקן, כמה שנים אני חי... לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות אלא כשם שמצא עוד יוסיף ויטע אפילו יהיה זקן" (קדושים ח').
מקור נוסף למצוות הנטיעה מצינו במדרש ויקרא רבה: "אחרי ה' אלהיכם תלכו... ובו תדבקון... וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהידבק בשכינה? אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה. הדא הוא דכתיב 'ויטע ה' אלוקים גן בעדן' אף אתם שתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה שנאמר 'וכי תבואו את הארץ ונטעתם' (פר' כה', ג'). נוסיף מקור אחרון למצוות הנטיעה ממקורות נוספים אחרים. מופיע בבראשית רבה על הפסוק: "וירא אליו ה'... שכון בארץ" (בראשית כ"ו, 2). "עשה שכונה בארץ ישראל הוי נוטע הוי נציב, דבר אחר שכון בארץ שכן את השכינה בארץ"... (פר' ד', ג').
מדוגמאות אלו רואים אנו עד כמה שיבחו חכמינו את מעלת הנטיעה, בארץ ישראל שאין הנטיעה פעולה חקלאית רגילה אלא מצווה הנובעת מהחובה להידמות לקב"ה ולפעולותיו הטובות הבאות להיטיב עם ברואיו, ולכן הנוטע נטיעה בארץ ישראל מקיים את המצווה, "ובו תדבקון".
על-ידי הנטיעה רוכש האדם את השאיפה להיטיב עם הבריות לבנות וליישב את העולם. זאת מתוך האמונה שהעולם יהיה מתוקן ומשוכלל וייטיב עם הדורות הבאים כדי לקרב את הגאולה כמצוין בגמרא: "ואמר רב אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא' (יחזקאל ל"ו,8) (סנהדרין צ"ח עמוד ב').
הנטיעה והפרחת השממה בארץ ישראל מהווה סימן מובהק להטבה לדורות ולכלל האנושות המצפה לתיקונה, ומחדירה באדם את האמונה, התלות והביטחון בקב"ה. הוכחה לכך מדברי הגמרא במסכת שבת: "מאי דכתיב 'והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו' (ישעיהו ל"ו, ג'). אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד (דף ל"א).
התוספות על המקום מביא את התלמוד הירושלמי המפרש את הקשר הענייני "שמאמין בחיי עולמים וזורע". בין אמונה לזרעים קיים קשר הדוק, הזריעה מבטאת את האמונה בקב"ה הזורע בדמעה מתוך אמונה שלמה מאמין שהקב"ה יצליח הזרע ויעלה ממנו יבול מבורך.
העץ מחבר את הקב"ה, התורה ועם ישראל שלוש דרגות הנקשרות זו בזו.
א. הקב"ה: שנאמר: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ', 19).
ב. התורה: שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי, ג', 18).
ג. ישראל: שנאמר: "כימי העץ ימי עמי" (ישעיהו, ס"ה, 22).
מעשה הנטיעה בט"ו בשבט בא לעורר את החוויה הדתית ורגש ההתקשרות של עם ישראל לארצו ולקיום מצוותיה. האדם בעת שנוטע עץ אין הוא מבצע מעשה טכני של נטיעה, אלא הוא מתחבר לקב"ה ומתדבק במעשיו להראות לעולם שגם בעולם החומרי קיימים שורשים עמוקים ורוחניים.
