הציבור מפרש את דברי נשיא ארה"ב
ברק אובמה כהתערבות פנימית בענייני המדינה, ולא כביקורת נטולת עניין אישי סובייקטיבי. כשם שהתערבותו של
בנימין נתניהו במערכת הבחירות נתפסה באופן לא חיובי בעיני חלקים נרחבים בציבוריות האמריקנית, כן ההתבטאויות של אובמה כלפי נתניהו רק מחזקות את תומכיו מבית ואף את אלה מבין הישראלים אשר אינם רואים בעין יפה התערבות מעין זו.
בזמנו טען קיסינג'ר מזכיר המדינה המיתולוגי, כי "לישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים". גם בארה"ב מדיניות הפנים והכלכלה היא חשובה לציבור האמריקני. כך גם בארצנו הציבור מתעניין בשרידות הפנימית ולא מוכן לקבל ביקורת חיצונית אפילו מנשיא ארה"ב. אילולא אובמה היה מצהיר הצהרות אנטי נתניהו אמיתיות, ניתן היה לומר כי קמפיין הליכוד הזמין ההצהרות הללו.
בסופו של יום גם מנחם בגין הותקף מכל עבר עת עלה לשלטון, והיו שאמרו כי פניה של ישראל בראשות בגין למלחמה. רבבות הפגינו בלונדון עת נפגש בגין לראשונה עם ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר. היו שאף הזכירו לו את עברו כמפקד האצ"ל - "הארגון", ואף כינוהו "טרוריסט".
עובדה, רק הימין יכול גם בישראל היו שסברו כי עליית בגין לשלטון תביא למלחמה - כל זאת לשווא. הימין של בגין הגיע לראשונה להסכמי השלום עם מצרים, בניגוד לעמדה של ממשלות העבודה, אשר צידדו בהסדרי שלום חלקיים בלבד. ממשלות הימין הן אלו אשר ויתרו בסופו של יום על חלקי מולדת רבים, יותר מכל ממשלות מפא"י גם יחד, תוך גילויי גמישות מדינית ונכונות להסדרים מדיניים ארוכי טווח.
ממשלות העבודה מנגד צידדו ב"פשרה פונקציונלית", חלקית, אך לא בהסכמי שלום כגון ההסכם שחתם עליו בשעתו מנחם בגין ז"ל. הציבור מבין כי רק הימין יכול להוביל להסדרי שלום לטווח הארוך עם כל הסכנות הכרוכות בכך.
התערבותו של נשיא ארה"ב בענייניה הפנימיים של המדינה, נתפשת כאקט לא דמוקרטי על-ידי הפריץ או השריף של העולם, דבר אשר באופן אבסורדי רק מחזק את נתניהו, וממתג אותו כמי שעומד על זכותה של ישראל לשמור על עקרונותיה המדיניים. על זה כבר נאמר - רצה לקלל ויצא מברך, או עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
