הבחירות ב-22 בינואר הן על מה שיהיה כאן ב-23 בינואר. עד העשרים ושניים אפשר להבטיח הכל. בעשרים ושלש צריך לקיים.
עד ה-22 אפשר להסביר כי מי שכרה בור של גירעון חסר תחתית במאזן המשק הכספי של המדינה כרה אותו כדי להיטיב עם ביטחוננו וראוי שיודו לו על כך בקלפי. בעשרים ושלושה צריכים לסתום את הבור הזה במיסים, ובקיצוצים, ובביטול או בדחיית תוכניות פיתוח בתשתיות בחינוך בבריאות. אפילו חרטומי מצרים לא יוכלו לסתום אותו בלטיהם. הם לא יהיו כאן. תוחלת החיים שלהם נגמרת במוצאי עשרים ושניים. נהיה פה רק אנחנו, ויהדקו עלינו את חגורותינו ולא תהיה לנו ברירה, נסתום גם נסתום.
עד העשרים ושניים אפשר לחלק לכולנו קרמבו עטוף נייר כסף ובו כתוב בתכלת של פתיל כל תקוות הלאום, כי משהו חדש מתחיל כאן, אבל בעשרים ושלושה בינואר ינקו עובדי תברואה את הרחובות כמו שהם ניקו אותם כשמשהו ישן נושן היה כאן כתמיד, וישליכו את העטיפות המבטיחות למזבלות הלועגות. מן הקרמבו המענג לא ייוותר אלא מה שדבק בזוויות פי תינוקות שנישבו.
עד העשרים ושניים אפשר להלך בין אומות העולם בזקיפות קומה מתריסה, להתפייט על "כוחי ועוצם ידי" ולהדביק על כל הכתלים מודעות ענק כי כל הגויים כולם כאיין ואנחנו לבדנו נשכון ונצביע חזק, אבל בעשרים ושלושה בינואר תקלוף העת את המודעות היהירות, הקומה הזקופה לא תוכל למציאות, והפייטנים יחליפו את המזמורים בפרוזה של שתדלני סיוע כספי, וביטחוני, ומדיני ומישהו יצטרך לשלם את המחיר.
עד העשרים ושניים אין בעיה וממילא אין מחיר, אבל בעשרים ושלושה, כשנתעורר להודות שיש בעיה ושאין מנוס וצריך לשלם מחיר, יתברר כי בנחיל המפלגות הקטנות, כולן, כולל הגדולה שבהן, שתרכבנה את הקואליציה, תטיל המפלגה הזעירה ביותר וטו גם על הבעיה וגם על המחיר, ולא תיתן לראש הממשלה למשול אלא על-פי ראות עיניה היא. עד העשרים ושניים בינואר יש מלך בישראל. הוא פורץ גדר ואין מעכבים בידו. הוא מוציא ומביא, מיטיב ומחיה. מכתיר ומנדה. נשבע בשפתיו ומבטל בליבו. בעשרים ושלושה למלך אין כתר אלא אם כן יכתיר את מכתיריו, למלכה אין בית, אלא אם כן תיקוד קידות לחורפיה, ופורץ גדר יחכה לו נחש, ואם ימלוך- לאן הוא ימלוך, ואם יכריז כי אף על-פי כן מנוי וגמור עימו לפרוץ- יכריז באותה נשימה כי אין בצד השני של גדר לא איש ולא כלום, ואם יש ,יפרוץ הוא, ואם אין על מה המהומה...!
כל זה ידוע. אין אדם רציני בארץ שאינו מבין כי ממשלה שלא שומרת על יעדי תקציבה אינה יכולה לצדק עצמה, כי סוף דבר רק אם הכל צפוי הרשות נתונה להוציא התרחשות שלא ממין המשברים הכרוניים המאפיינים את חיינו במדינה הזאת ובמזרח התיכון הזה. אין אדם רציני בארץ שאינו מבין כי אי-אפשר להשלים עם עתיד זוחל של אי שוויון ממאיר בנטל, של כלכלה הנשענת על מובטלות מבחירה בשיעורים בלתי הגיוניים, כי סוף דבר הפטור האחרון ישבור את גב החמור. אין אדם רציני בארץ שאינו מבין כי בידודה של ישראל בעולם אינה נושא של שיחה מדרשית עתירת מקורות אלא נושא אסטרטגי וקיומי מן המדרגה הראשונה וכי אין בעולם האמיתי תחליף למערכת יחסים של קח ותן עם אומות העולם, וכי למעצמות יש כוח של מעצמה ולמדינות כוח של מדינה, ולגדולות כוח של גדולות ולקטנות כוח של קטנות, והכל בכל מכל כל הוא שאלה של תבונה, של מוח.
אין אדם רציני בארץ שאינו מבין כי דמגוגיה אינה מוליכה לשום קרקע מוצקה, כי היא מתעתעת, כי אין עימה לא מתבונות הניסיון הצבור ולא מתקוות החזון המעוגן, כי המדינה הזאת אינה יכולה להישאר מדינה של שירת התקווה אם התקווה הזאת אינה תקווה של חריש עמוק, של עבודת נמלים, של יצירה, של מחקר, של פיתוח, של עושר ערכי , של אמונה באדם באשר הוא אדם, של אחוות אחים, של צדק נבואי, של שלום בעולם הזה על-פי ספר דיניו של העולם הזה.
הכל יודעים והכל על כן לבטח מודים בכל אלה אם לא בפיהם, הם מודים בליבם. לא הכל מסכימים על המינונים. יש צבעים בקשת. יש גוונים וגוני גוונים כמעט בכל. יש ויכוחים, למה לא, יש פולמוס, אלא מה, אבל בעיקר, ביסוד היסודות של העיקר, הכל יודעים את האמת שאינה מבתי הבד של המפלגות ולא דורכים אותה בגת של אידיאולוגיות משכרות ולא טוחנים אותה בטחנות רוח ציוריות. היא פשוטה. מובנת מאליו. עתיקת יומין.
למה יפגשו בה רק בעשרים ושלושה בינואר. למה לא כבר עכשיו, למה לא ולו יום לפני העשרים ושניים.... מי יידע. סוד הוא כנראה ובימי הסתר פנים אין לו פתרונים. אבל הסתר פנים אינו לעד.
ולו יקיץ גם עליו הקץ בי"ב בשבט, העשרים ושלושה בינואר השתא....
