בבחירות הנוכחיות, יותר מבכל בחירות אחרות, אנחנו שומעים ולומדים באדיקות על
הדרת נשים ממפלגות, מהכנסת, מייצוג בממשלה וכולי וכולי. ואני תוהה - של מי ההדרה הזאת? וממתי צריכות נשים אסרטיביות, פעילות, מתקדמות וכל השאר, שמישהו יסדר להן את החיים? ולמה הן מסכימות בכלל שיסדרו אותן באחוזים? מה, הן לא מסוגלות לבד?
במערכת הבחירות הזאת, יותר מבקודמותיה, יש ייצוג די גדול של נשים בולטות. ויש לנו אפילו שתי נשים חזקות כמנהיגות מפלגות בולטות. גם הנשים בולטות. אז יאללה, מי שחושבת שמדירים נשים מחזקת בעצם את האפליה לכאורה שקיימת ומלמדת אותנו דבר מאוד חשוב – האפליה באה מהאדם עצמו.
ככה זה גם עם הספרדים המצפים שישולבו במוסדות חינוך אשכנזיים מעצם טבעם, במקום להקים מוסדות חינוך ספרדיים ולמלא אותם בגאווה ספרדית שכמעט כלתה מן הארץ. ככה זה במפלגות גבריות מטבען שמצפים מהם שישלבו נשים. אבל נשים יכולות בעצמן! ודווקא הבחירות האלה, שהעירו בגדול כל כך את השד הנשי המופלה, הן אותן הבחירות שמוכיחות שאם רוצים, עושים, ולא מתלוננים. כפי ששלי יחימוביץ' עשתה וכפי שציפי לבני עשתה. שתי מנהיגות אסרטיביות שלא הולכות על העניין הנשי דווקא. כי אם באות ממקום של שוויון וידיעה של יכולותיהן ואפשרויותיהן.
אז בבקשה, קומנה ובחרנה. קומנה ועשו מה שאתן הכי רוצות, הרבה נשים משפיעות במערכת הפוליטית. ואפילו במפלגת הבית היהודי, שהיא גברית בטבעה, יש לנו כמה נשים בולטות כגון
אורית סטרוק שיש לה היסטוריה רחבה וחשובה של עשייה למען המגזר אותו היא מייצגת, וכן איילת שקד במקום ריאלי מאוד. ועוד היד נטויה.
האפשרויות קיימות, הגישה שונתה. הנשים רדומות. אז במקום לשבת ולקטר, במקום לקיים מחאות והתכנסויות נגד הדרת נשים בפוליטיקה, במקום לחכות בפסיביות נשית מובהקת שיצרפו אתכן,
לכנה ועשינה.
