מנהלי חשבונות

ראו נא את המסמך המצורף כאן, והמשווה בין הסקרים שפורסמו מאז 14.12.12 בידיעות אחרונות, ישראל היום ומעריב (יחד עם מקור ראשון). מעבר להבדלים הרבים בין הסקרים השונים, עליהם כבר עמדתי כאן בשבוע שעבר, דומה שניתן להצביע על עוד קו עקבי ומעניין: בידיעות אחרונות תמיד מקבל הליכוד פחות מאשר בישראל היום ובמעריב. האם זה קשור לקו הפוליטי המאוד-ברור של שלושת העיתונים? אני מתקשה להאמין בצירופי מקרים כאלו, בפרט כאשר הם מתרחשים שוב ושוב. בישראל היום הליכוד תמיד מקבל פחות מאשר במעריב של שלמה בן-צבי. ושוב: האם זהו צירוף מקרים בלבד, או שמא העיתון הזה מנסה להראות שהוא לא לגמרי ולא תמיד רק "ביביתון"? אני לא בטוח מה התשובה לשאלה הזאת, בפרט לנוכח העובדה שמאז שאפילו ישראל היום נאלץ להודות שהליכוד יורד בסקרים – הוא מצרף לסקרים גם את התשובות לשאלה "מי הכי ראוי להיות ראש הממשלה". כאן לבנימין נתניהו יש רוב גדול ומוצק: 43% ב-3.1.13 (לעומת 13% לציפי לבני), 39% שבוע לאחר מכן (לעומת 10.5% לשלי יחימוביץ). כל זה מלמד אותנו, שגם מתימטיקה יכולה להיות מוטת אינטרסים ושגם אנשי המספרים יודעים מי חותם על הצ'קים. ועוד הערה: גם הפרשנות של הנתונים היא מוטת-אינטרסים. מעריב ומקור ראשון קובעים לצד הסקרים האחרונים: "רוב מוחץ לגוש ימין-חרדים", בעוד ידיעות אחרונות מכריז: "ללא החרדים והערבים, שוויון בין גוש הימין וגוש המרכז-שמאל". ואילו לישראל היום בכלל אין ספקות: "גוש הימין 67".

לא חלפו יותר מאשר כמה שעות מאז אושפז הרב עובדיה יוסף, וכבר החלו מקורביו וראשי ש"ס להסביר מדוע חלה. הרב יצחק יוסף תלה את מחלתו של אביו בכאבו על "סכנת גיוס בחורי הישיבות", השר אלי ישי הסכים עימו, והרב ראובן אלבז הצטרף אליהם בדברו על "מלחמת גוג ומגוג בעולם התורה". פעילים פחות בכירים, שלא הזדהו בשמותיהם, הפנו את האצבע המאשימה לעבר אמנון יצחק, שהקמפיין שלו מבוסס במידה לא-מעטה על התקפות נגד ש"ס והרב עובדיה. אני שואל: מהיכן נטלו כל אלו את העוז, שלא לומר החוצפה, לנהל את פנקסי החשבונות של הקב"ה? הרב עובדיה עושה זאת לא מעט בעצמו, וגם זה לא תמיד מתקבל בעין יפה, אבל לזכותו אפשר לומר שהוא באמת ענק תורני יוצא דופן – מה שאי-אפשר לומר על הפנקסנים שמיהרו להסביר את מצבו. אולי כדאי לכולם לזכור את דברי ישעיהו הנביא: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאום ה'. כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם".

בקשה לי אל ראש הממשלה ושר האוצר: אל תתייחסו אלינו כמו למטומטמים ואל תדברו אלינו כמו למפגרים. כאשר הגרעון בתקציב כפול מן הצפוי ומגיע לסכום עתק של 39 מיליארד שקל, ברור לכולנו שנצטרך לשלם כדי לכסות אותו, או לפחות כדי להוריד אותו לרמה המתוכננת. לא צריך להיות מתמטיקאי גדול כדי להבין את זה. כל מי שמנהל משק בית יודע זאת היטב, וכל ההבדל הוא עומק הבור שצריך למלא. נכון שאנחנו ערב בחירות ולפני בחירות לא מדברים על מיסים וגזירות, אבל גם אם מחליטים לשקר – כדאי לעשות זאת עם מינימום של אינטליגנציה. מאחר שכולנו קוראים את הנתונים, כולנו יכולים לעשות את החשבון ולהבין מה צפוי לנו בעוד חודש-חודשיים. אז לכל הפחות תהיו קצת יותר כנים ותשקרו בצורה קצת פחות בוטה.

ראש הממשלה לשעבר החליט לירות קצת נתונים: 11 מיליארד שקל בוזבזו על הכנות לתקיפה באירן, חצי מיליארד אירו בוזבזו על רכישת צוללת. אני מקווה ברמה העקרונית שאולמרט לא יודע על מה הוא מדבר, כי הוא לא אמור לקבל מידע סודי עדכני כבר ארבע שנים, ויש לקוות שאיש לא מוסר לו מידע שהוא אינו מוסמך לקבל. אני גם מקווה מאוד שהמספרים הללו, ובמיוחד הנתון לגבי הצוללת – כלי הנשק הסודי ביותר של צה"ל – אינם מסייעים למישהו בצד השני של הגבול לנסות ולהעריך מה הותקן בה. מה שברור הוא, שמבחינת אולמרט (להזכירכם: חבר הוועדה המסדרת של קדימה) - כל האמצעים כשרים כדי לפגוע בממשלה הנוכחית וראש הממשלה המכהן, אם להשתמש בביטוי האהוב עליו-עצמו.

אני ממליץ בחום שתקראו את כתבתו של אורן פרסיקו על התכנים השיווקיים שהשתלטו על ynet, על הפרסומות הסמויות והלא-סמויות ועל מעורבותן של חברות מסחריות בקביעת תכני האתר. למרות שאני כבר 22 שנים בתקשורת, ולמרות שידעתי מזמן שיושרה עיתונאית היא מצרך די נדיר בבית ידיעות אחרונות, אני חייב להודות שנדהמתי. פרסיקו מתאר בפירוט רב עיתונות של הנהלת חשבונות, פשוטו כמשמעו: מי שמשלם קובע מה יתפרסם וגם מה לא יתפרסם, ועורכים שמסרבים ליישר קו משלמים את המחיר. שלא תבינו אותי לא נכון: אין לי שום בעיה עם תוכן שיווקי, ואין לי שום בעיה עם גיוס כספים החיוניים להישרדותה של התקשורת. הבעיה שלי היא עם העדר הגילוי הנאות; עם זה ש-ynet לא מצרף משפט קטן למטה, שיבהיר לנו מי מממן מה. מי שלא נותן גילוי נאות לפעילות שעל פניה היא לגיטימית – חזקה עליו שיש לו מה להסתיר. אנחנו יודעים שהתכנים, בעיקר בתחום המדיני והפוליטי, מכוונים לשרת את הקו של נוני מוזס – "רק לא ביבי"; כעת אנחנו יודעים שהתכנים ברוב הערוצים האחרים מכוונים לשרת את הכיס של נוני מוזס, ולעזאזל עם כללי מינימום של אתיקה עיתונאית, יושר מסחרי והגינות ציבורית.

"חזקה על בית המשפט המחוזי, כי יכריע בראש פתוח, בנפש חפצה ובהתבסס על חומר הראיות שיונח בפניו" – אמר השבוע (13.1.13) שופט בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, על השופטת ורדה אלשיך. ג'ובראן דחה בקשה לפסול את אלשיך מלדון בעניינה של פושטת הרגל רחל סופר, המנהלת מאבק ממושך מול הנאמן לנכסיה, עו"ד איתן ארז. עילת הבקשה הייתה חתימתו של ארז על מכתב התמיכה באלשיך לאחר שנחשפה העובדה שהיא זייפה פרוטוקול של דיון. ג'ובראן דחה אותה לנוכח קביעתו של נציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר גולדברג, לפיה אין מקום לפסילה "קולקטיבית" של אלשיך מכל התיקים בהם מופיעים אותם עורכי דין. נניח כרגע בצד את הבעייתיות שיש בדעה זו של גולדברג; לעניות דעתי, בהחלט היה מקום לפסילה שכזאת, אבל כאמור לא זה הנושא. מה שמטריד אותו, הוא ההנחה של ג'ובראן בדבר "ראש פתוח ונפש חפצה" בהם תכריע אלשיך. תמיד קשה לי להאמין ששופטים יכולים, אפילו אם הם רוצים, להתעלם מכך שצד כלשהו ביקש לפסול אותם ואולי גם מתח עליהם ביקורת. אצל אלשיך זה קשה לי עוד יותר, כי היא ידועה בתור שופטת שמנהלת חשבונות ולעיתים גם סוגרת אותם. ובכלל, הגיע הזמן שהיא תלך הביתה.