לפני כחודש הגשתי ל
ציפי לבני תוכנית רצינית, מרשימה, חכמה – שיכולה לשנות מקצה לקצה את המפה הפוליטית בישראל, ובעיקר את המשך חיינו במדינה הזו לכיוון חיובי פלוס. כפי שכבר הודעתי, למרות היותה תוכנית מהממת שהייתה סוחפת מחיאות כפיים של רוב האוכלוסיה בישראל, עד אובמה, לא אפרסם אותה מבין ידיי. יש גבול לטמטום של האזרח הקטן שאינו נספר במדינה הזו המנוהלת בקודים שונים לחלוטין.
היום אני יכול לומר בוודאות: ציפי לבני לא בנתה עצמה כמנהיגה אמיתית לעם ישראל, בניגוד להצהרותיה הבומבסטיות שהפיצה והפציצה אותנו למן הרגע שהודיעה על חזרתה המטאורית לפוליטיקה. האישה המקסימה הזו (אין לי מילה רעה אחת עליה כאדם) התכוונה להתברג כמו יתר הפוליטיקאים בישראל לתוך ביתו החמים והמנצח של
בנימין נתניהו – ובכך סתמה את הגולל על אופציית המהפך שהיה כל כך חיוני להמשך קיומנו כאן על האדמה הבוערת הזו.
מדוע לבני לא קנתה את התוכנית שלי? מעבר לסיבה העיקרית שציינתי בשורות הקודמות (חוסר כושר מנהיגות אמיתית), ישנה הסיבה הסטנדרטית במחוזותינו: מי הציע? נסים גבאי? אה... חה חה חה. סוג של תגובה אוטומטית לפוליטיקאי שכל עולמו סובב ב-ד' אמותיו ושל מקורביו. כי מי אני, עבדכם הנאמן? נבחר ציבור? סלב? טייקון? יסביר לי כבודו מה התואר הרייטינגי המרשה לי חופש גישה לשכל הישר שיתורגם גם למעשים פוליטיים?!
למה להעלות את הדברים רגע לפני הבחירות? רבים ישלפו מיידית את התשובה הסטנדרטית: כי הוא ירצה לומר שהוא צדק. ממש לא! שימו לב למוח הקודח שלי. למרות הסלידה המוחלטת שלי מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים הישראלים הקטנים, מעולם לא איבדתי את האופטימיות הטבועה בדמי. בהפוך על הפוך על הפוך על הפוך – מקננת בליבי האופציה שאולי בכל זאת... אולי למרות הכל... אלוהים, או מי שזה לא יהיה, יכניס תבונה... לך תדע...
