אין לך דבר נחוץ יותר מאשר מעבדה
לזיהוי. אין לך דבר מסוכן יותר מאשר מעבדה
לזהות. פרצופיהם של בני אדם שונים. הם ניכרים בבבות עיניהם, בטביעת אצבעותיהם, בקולם, בעידן הזה שלנו בעיקר בדנ"א המיוחד להם, וככלל אם רוצים להפריד אדם אחד משאר כל בני האדם בחלד, הולכים אצל המומחים הבקיאים במלאכה והם תולים לוחיות זיהוי על צווארי החיים ועל צווארי המתים, ועל מה שהינו או על מה שהיה רק שלהם, וכל איש ואישה לבד ישכונו ולבד יירשמו וייזכרו, ומה שעשו - רק אחד עשה, ומה שאירע בהם, באיש אחד או באישה אחת - רק בו או רק בה, מתוך הרבה מאוד ריבוא רבבות אירע. כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות, ולאמת אין לך אפילו שניים מתוך עולם ומלואו שדעותיהם שוות בכל.
לא כן
זהות. היא מחפשת את השווה. את מה שחופף בקרבו של אדם אחד לפחות לקצת ממה שמתקיים בקרבו של אדם אחר. הזיהוי הולך אצל
identification בלעז, הזיהוי אצל
identity . הראשון מפריד. השני מנסה לחבר. כל חברה יודעת ידוע היטב לייחד את הפרט, למנות אותו, להעניק לו כתובת, לגבות ממנו מס, לגייס אותו, לפטור אותו, להחיות אותו ואחר מאה ועשרים לרשום אותו בספרי ההולכים. היא תמיד יודעת לכבד את הפרצוף השונה והמיוחד, אולם לא תמיד היא יודעת לכבד גם את הדעה האחת הריבונית, השונה מכל דעה אחרת.
יש והיא מרחיקת לכת ומחליפה זיהוי בזהות ותובעת מכל חבריה לאחד את דעותיהם לדעה שלטת אחת ואף על-פי שאין כוח בעולם היודע למחוק ייחודם של פרצופים, יש מי שמשחרר כוחות-על, עיתים בנועם מפתה ועיתים, בוויתור גלוי על נימוסים והליכות, בדורסנות עד מוות כדי למחוק את הדעה האישית ולדחוס אותה לתוך דפוס ברזל של זהות אחת ואוי מי שהמעבדה לזהות פלילית תגלה כי חרף מצוות קידוש הכלל נותר במישהו כוח לקדש את הפרט.
אבל הפרט עצמו צמא להיפגש מדעתו בפרט אחר. הוא בוחל בחיים של פרודה אחת מודרת מכל. הוא בא לעולם מחובר בחוט טבורו לאימו, קשור בנפשו לאביו ולאחיו ולאחיותיו, לקרוביו ולידידיו, לבני עמו ואמונתו. לבדיותו היא נכס וברכה, אבל בדידותו חלילה היא נישול וקללה. הכוח המניע אותו להתחבר הוא שלו, לא של מלכו, לא של שליטו, לא של הרודה והעושה אותו ככלי. הוא אדם הרוצה להיות מכל מקום אדם, אישי, אחראי, אדון לחלומותיו ולפשרם, לעליותיו אף גם לצניחותיו, לבחירתו, בעיקר לבחירתו, אבל הוא רוצה להיות אדם בתוך עם, בקרב בני אדם כמוהו המגנים בחירוף נפש על ייחודם וצמאים לשמור אותה בתוך חבורה.
האחד והיחד מחפשים את המינון לצוותא יוצרת. יהדוף מינון עודף של האחד את היחד - יצאו נחשי הייאוש מתחת לסלעים ואיש איש לבדו יירא פן אחר הלחש תבואנו הכשה. יהדוף מינון עודף של היחד את האחד - תצא המעבדה לזהות פלילית מן המערות בהן היא לעולם מאופסנת, ותגזור נידוי וגלות ואובדן על השונה.
הזיהוי והזהות התעמתו על המינון הקיומי במצרים. עם העבדים היה מזוהה אחר שקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. שרי המיסים שעינוהו ידעו את מתכונת הלבנים הנדרשת מכל עבד ועבד. השלטונות הכירו את המיילדות העבריות בשם וציוו עליהן להשליך את הבן הילוד העברי המזוהה ליאור. הזיהוי אמר דיכוי, הזיהוי אמר ייסורים, הזיהוי אמר מוות. הקיום הצטייר כבשורה של הבריחה מן הזיהוי. אחרי מאות שנים של עבדות, היו רבים שהצליחו לנוס לתוך מחוזות הסוואה שדימו לטשטש את הזהות.
ערב "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" [שמות י"ב, ב'] לא גרו עוד המוני העברים בתוך גטאות המצוקה והעוני שלהם. מן הפסוק "...
וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית" [שם, י"ג] מתאר רש"י את הפסיחה הזאת כדילוג של המלאך הגואל בתוך עיר או בתוך שכונה מעורבת של בתי יהודים ששכנו בין בתי המצרים, "מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים,
שהיו שרוים זה בתוך זה".
"פסח" זה, על-פי ראייה זאת, אינו אבחנה בין בית יהודי לבית שאינו יהודי, אלא מילוט יהודים המבוללים "מבין המומתים" [רש"י, שם]. אמינותו של התיאור הזה היא מקראית. "וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. ושָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם..." [שם ג', כ"א-כ"ב]. אכן, לא יעלה על הדעת כי נשים יהודיות, אמות מסומנות במלבושיהן ובלשונן כקסטה של עם עבדים הופיעו פתאום על מפתן הגבירות המצריות העשירות לשאול מהן אוצרות תכשיטים וקיוו להיענות. "אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ" כתוב מפורשות! הן הכירו האחת את השנייה. הן גרו באותה שכונת יוקרה.
יתרה על כן "וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ", כתוב. היו בהן שגרו באותו בניין מגדלים. לולי נתן ה' את חן העם הזה לא היו משאילים גם המכרים הקרובים ביותר את אוצרן הטוב. לא הייתה כזאת אז, אין כזאת עד היום. אולם לולי היו הבתים של היהודים שרויים כבר בתוך בתי השדרות היוקרתיות של המצרים, לא היה יכול להיווצר ביניהם מגע. המנוסה מתוך הזיהוי היא לעולם גם מנוסה משכונה מזוהה לשכונה מבוללת.
משימת התנאי המוקדם של המלאך הגואל הייתה לכוף זיהוי על המועמדים לגאולה, להושיע אותם מתוך שכונות ההסוואה. הזיהוי המעמדי הנראה לכל עין, מוסמס על-ידי הניידות הכלכלית שסמלה החיצוני הוא הניוד האורבאני. מעכשיו תבע המלאך אות. זיהוי ברור כנגד הזיהוי שהיטשטש. הכל הצטוו להקריב קרבן ולסמן בדמו את בתיהם, "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף..." [שם, י"ב, כ"ב]. הפסוק אינו אומר אם האות היה על המשקוף
מבחוץ או על המשקוף
מבפנים. לכאורה פסח הפסוק על ציון מפורש של הברור מאליו.
"וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם..." [שם, י"ג], על המשקוף מבחוץ על-פי הבנה אינסטינקטיבית, ממקום שהוא נראה. אבל לא. רש"י פוסק "שלא נתנו הדם
אלא מבפנים", על-פי התלמוד והמדרשים האומרים "
לכם לאות
ולא לאחרים", ולא על-פי החולקים כגון "רבי יצחק אומר לעולם מבחוץ כדי שיהו המצריים רואים" [מדרש לקח טוב שמות י"ב]. המחלוקת היא על המינון הנכון בין זיהוי לבין זהות. האות בפנים הוא מעשה של זהות.
לכם לאות ולא לאחרים.
על השאלה היאך רואים את האות שבפנים, עונה רש"י כי הרואה הוא מלאך ה', "הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקב"ה נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי ופוסח אני עליכם" [שם]. העוסק במצווה אינו צריך להפגין את עיסוקו במצווה. הוא אינו זקוק למצרים שיראו. המצווה היא בינו לבין קונו. קונו רואה. הוא רואה אותו ורואה כי הוא יושב בביתו בחבורה, כי הוא אינו לבד, כי הוא מזדהה בקיום המצווה עם אחרים. הוא מכשיר עצמו להיות עם.
יש גורסים אחרת. פרסום. הזיהוי כזהות עצמה. הזהות לא כאות פנימי אלא כדגל חיצוני. הם מיעוט. רוב חכמי ישראל מסכימים כי האות היה בפנים. כי הוא נשאר בפנים. הם לא מזלזלים בזיהוי. הם מכירים בו ככוח משמר על הזהות, אבל מורישים את התובנה העמוקה כי
הזהות היא עיקר. הם יודעים כי בעימות עם הכוחות המבוללים השמירה על הזיהוי היא מעשה שיש בו אומץ לב מלכד.
ואף על-פי כן, כל שהוא חיצוני אינו מגיע למעלת הפנימי.
"וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" [מיכה ו', ח'] הוא מבחן משקלה הסגולי של הזהות. אכן, הנס מעצמו אל האחרים עושה כן בהשלכת לוחיות הזיהוי שלו הרחק ככל שאפשר מעגלת חייו. השב לא ישוב אם לא יחדש את זיהויו. אבל השב, המדמה לנפשו כי לוחיות הזיהוי, מוארות יותר, גדולות יותר, מוצהרות ומודגשות יותר הן תחליף אמין לזהותו, לאות שבפנים, אינו נגאל. קנה המידה של הזהות הוא בפנים. באות הזה, נגאלו ישראל ממצרים. באות הזה אז, בימים ההם, באותה הזה תמיד, בזמן הזה.