שְׁלִיחוּת לִשְׁמָהּ הַשְׁלִיחוּת לִשְׁמָהּ הּיא מְלֶאכֶת קֹדֶשׁ שְׁלִיחוּת לְשְׁמוֹ סוֹפָהּ שֶׁתִּשְלוֹל הָחֹפֶשׁ כֹּל הַשּׁוֹלֵחַ שָׁלִיחַ וּמַגְדִּיר אֶת הַמַּטָּרָה יַצְלִיחַ בַּשְּׁלִיחוּת וְתֵהִי הַצְלָחָתוֹ שְׂכָרָהּ וְעַל זוֹ הַדֶּרֶךְ אָמַר כַּךְ יִרְמְיָהוּ בָּהַפְטָרָה וְאַתָּה אַל תִּירַא עַבְדִּי יַעֲקֹב מִמַּהֲמוּרָה כִּי בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתְךּ יָשִׂים בָּהֵם מְאֵרָה וּבִלְבַד שֶׁהָעָם שָׁבָּרָא יְלֵךְ בֶּדֶרֶךְ יְשָׁרָה עֵל כֵּן זֹאת נָשִׂים בָּתּוֹדָעָה שְׁלִיחוּת מֹשֶׁה לִשְׁמָהּ לֹא אֵחֲרָה נָתַן לְפַרְעֹה הַתְרָאָה וְהוּא לֹא שָׁעָה נוֹעַץ שׁוּב בְיוֹעֲצָיו הִטְעוּהוּ וְטָעָה פַּרְעֹה וְחֵילוּ טֻבְּעוּ בְּיַם סוּף וְכָלָה ְהמכה המכרעת ליציאת ישראל ממצרים בפרשה זו נותרו שלוש המכות האחרונות . ארבה, חשך, מכת בכורות - אח"ב, מכל המכות שֶׁהִכָּה הקב"ה בהם את פרעה ואת עמו, הייתה מכת הבכורות המכרעת שבעקבותיה שִׁלַּח פרעה את בני ישראל ממצרים. מדוע היה צֹרֶךְ בעשר מכות, די במכת בכורות כדי לשבור את התנגדותו של פרעה, ולשלח את בני ישראל מארצו. כי כך סברו רבותינו שמכת הבכורות עלתה על כולן. מכת הבכורות יכולה אף למוטט את הממלכה של פרעה. מכה זו גם באה לשקול לפרעה מדה כנגד מדה, על שגזר להשליך כל זכר מבני ישראל ליאור. למרות זאת דעת חכמים שהיה צריך עשר מכות כי הן לא באו אלא כדי להעניש את פרעה ואת המצרים על שֶׁעִנּוּ את בני ישראל ופרעה נהג בישראל ככפוי טובה . המכות נועדו גם לפגוע בַּמִצְרִים עצמם ובכל ארץ מצרים ובשטחי החיים: במים שהיא מקור החיים בסביבה, בגוף, ברכוש, בצומח כמקור המחיה של המצרים. המכות, שבשו את חיי המצרים , עד שבאה המכה העשירית מכת הבכורות ושמה קץ להפכפכנות פרעה. פרעה לא פעל בחלל ריק, יועציו דווחו ל על הלכי הרוח אצל עמו. בעקבות ממכת הבכורות נאמר : ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים. (יב/ל) פרעה כאן עשה את אשר עמו דרש ממנו שיעשה: כי אין בית אשר אין שם מת (יב/ל) וביום ט"ו בניסן נכנע פרעה וְשִׁלַּח את בני ישראל ממצרים עם כל רכושם אשר צברו והחזירו לעמצם במכת החושך מהמצרים שגזלו מהם לא רק את חרותם אלא גם את רכושם: ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים.(יב/מא) . יום ט"ו בניסן הוא יום יִחוּדִי בישראל: ביום ט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשר לאברהם ששרה הרה . וביום ט"ז בניסן נולד יצחק . וביום ט"ו בניסן נגזרה גזרת בין הבתרים. וכאן בט"ו בניסן יוצאים בני ישראל ממצרים. יום ט"ו בניסן נקבע ליום חג ומועד הוא חג הפסח הוא חג המצות שחוגג אותו עם
ישראל לכל הדורות לזכר ליציאת מצרים.
פרעה ככל האדם האמונה עתיקת היומין של המצרים כי פרעה הוא גם אלהי מצרים , מנופצת בכך מלשון הפסוק בְּדַבֵּר אלהים אל משה: לך אל פרעה בּבֹּקֶר הנה יצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור ..(וארא ו/טו) וכך אמר רש"י על פסוק זה: להתרוקן בסתר דרך נקביו (לעשית צרכיו), כי היה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו . בכך בקש הקב"ה לשים פרעה בעיני עמו ככל האדם . ולשבור את רוח התנגדותו לשחרור העבדים (בני ישראל) שבעצם נחשבו כרכושו ורכוש המצרים. בעשותו כן נתגלה פרעה במערומיו, תרתי משמע. כאמור המכות היו אמצעי ענישה , כי הרי נאמר: ויחזק ה' לב פרעה ולא שִׁלַּח את בני ישראל. (י/כ) כלומר אלהים גרם לכך שיחזור בו מהסכמתו אחרי כל מכה כדי להכות אותו שנית. אמצעי ענישה אלה כֻּוְנוּ גם לַמִּצְרִים עצמם כי הם העבידו את בני ישראל בפרך. המטרה האחרת מהמכות היא כדי לגלות למצרים כי פרעה הוא ככל האדם וכי רק אלהי השמים ששלח את משה הוא אדון העולם ואדון על מצרים. וכי אין להאמין בפרעה ולא באלילים מעשה ידי אדם : פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא יאזינו, אף להם ולא יריחון, רגלים להם ולא יהלכו. אוי לבוטח בהם.
מה קדם למה השאלה שנשאלת בכל הדורות על-ידי חכמינו ז"ל מה קדם למה : האם יציאת מצרים הייתה תלויה בקבלת האמונה באלהי ישראל , או האמונה באלהי ישראל קדמה ליציאת מצרים. ניתן למר כי האמונה לשמה באלהים, הייתה תנאי ליציאה ממצרים, ואין להסתכל על האמונה ממבט כרונולוגי היסטורי, מתאריך מתן תורה ואיך, אל איש להתחזק באמונה עוד במצרים. וכמובן לספר ביציאת מצרים: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים . בעבור האמונה בו אמונה לשמה, ולכן הפסוק ממשיך באמרו : והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך , כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים.(יג/ח,ט) זה הַתְּפִלִּין . הביטוי"תְּפִלִּין" לא נמצא בשמו בתנך כולו. זה המלמד כי צריך לזכור שיציאת ישראל ממצרים , הוא אירוע חד פעמי , אך הנחת התפלין על ידנו מול הלב ועל ראשנו על המוח הוא הודיה לקב"ה בתפילה חוזרת יום יום באהבה על שהוציאנו הקב"ה מעבדות לחרות. אין ספק שהלב והמוח אצל האדם הם האברים החשובים ביותר, בלעדי אחד מהם אין חיים לאדם. בשונה מאברים אחרים, אשר לעתים בלעדי אחד מהם ניתן לחיות .
הַפֶּסַח וְהַגּר בנוסף לתפלין שפרשה זו מביאה אותו ובקשר אליו דברנו קודם לכן, דעת חכמים הייתה בקשר לתפילון, כי אין הדבר דומה למה שממשיל משלי: כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך (משלי א/ט). אבן עזרא מתיחס לה ואומר שאין להקיש ממשלי שהוא ספר משלים למה שנאמר על התפלין ששמים אותו ממש על הכתף מול הלב ועל להקיף את המוח. כאן בתפלין מדובר במצוה מעשית ממשית שיש לקימה יום יום כלשונה. מזה נעבור למצוה אחרת שאנו קוראים בפרשה זו על מה שעל בני ישראל לעשות אחרי צאתם ממצרים. מדובר במעמד הַגֵּר הַגָּר בתוכם, כלומר לגר שימצא בארץ עת שובם אליה. נושא זה איננו זר לנו גם בימינו אנו עוסקים בו במדינת ישראל אלא שכאן עוסק הכתוב בקרבן הפסח , שהוא יחודי לבני ישראל וכי מי שאיננו מבני ישראל, לא יֹאכַל ממנו על זה נאמר: וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו. תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם. דברים אלה צריך לְאָמְרַם למקטרגים על ישראל בין אם אלה שיוצאים מתוכנו ובין אם אלה שאינם בני עמנו. תורת ישראל קובעת יחס אנושי לכל אדם גם לגר הגר בתוכנו. כל של על הַגֵּר הַגָּר בתוכנו הוא לכבד את סמלינו ואת מִנְהָגֶינוּ ולקיים את המצוות המינימאליות שכל אדם עלי אדמות מקים אותם. לא כל שכן שעליו להימנע מגילויי עוינות לישראל כשהוא חי בקרב עמה. למעשה כל אשר הוטל על הַגֵּר הַגָּר לעשותו זה להיות תושב המכבד את אלה שהוא חי בקרבם. בפרשה שלנו מדובר באכילה מקרבן הפסח על-ידי מי שאיננו מבני ישראל, אכילת הפסח מחייבת את האוכל ממנו להיות נימול.ומקים שבע מצוות בני נח שהן: 1. הושבת דיינים , 2. איסור עבודה זרה, 3. ברכת האלהים (בלשון סגי נהור) 4. גלוי עריות, 5. שפיכות דמים, 6. גזל, 7. איסור אכילת אבר מן החי. מכאן לדבר רק קבלת זכות אלא גם במילוי חובה שחלה על הַגֵּר הַגָּר בתוכנו. למעשה מצוות בני נוח הן אוניברסליות שכל אדם מקים אותם בין אם הוא בן ברית ובין אם הוא איננו בן ברית. יש חכמים הסוברים כי אין האדם צריך להיות נמשך אחר מעשיו, גם אם מעשיו אינם נמשכים אחרי מבנה נפשו, שלא תמיד יש זהות בין השנים. לסיכום הפרשה.
הֲרֵי תַמְצִית הַסִּפּוּר אָנוּס עַל פִי הַדִּבּוּר. בֹא אֶל פַּרְעֹה זֶה צַו הֵשָּׁעָה לִפְנֵי הַנְחֲתַת מַכּוֹת הַהַכְרָעָה וְאֶת כֹּל זֶה הַכְנֵס לַתּוֹדָעָה שֶיַד הַשֵּׁם הַחֲזָקָה כְּבַר נוֹדְעָה שֶׁכֹּל הַפּוֹגֵעַ בְּיִשְׂרָאֵל לְרָעָה יַקְנֶה לוֹ פָעֳלוֹ רָעָה תַּחַת רָעָה וְעַל יִשְׂרָאֵל תָּבֹא הַתְּשׁוּעָה וְאוֹיְבֶיהָ לֹא יִנָּקוּ בַּעֲשׂוֹת זְוָעָה בֹּא אֶל פַּרעֹה לְלֹא חַת וָפַחַד כִּי כֹּל פֹּוגֵעַ בְּעַמִּי יִשְׂרָאֵל יֻכְחַד שֶׁיֵּדְעוּ כִּי לְיִשְׂרָאֵל יֵשׁ אֶחַד שֶׁיַּשְׁכִּין שָׁלוֹם כָּאן לְעוֹלְמֵי עָד וְאָהַבְתָּׁׂ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תָּמִיד וְאֶת הַקָּמִים עָלֶיךָ הָאֵל יַשְׁמִיד וּמִכֹּל אוֹיֵב לֹא יַשְׁאִיר שָׂרִיד וּלְעָרָב,הַזָּדוֹן לֹא יֶעֱרַב אִם יָזִיד 