היא ישבה בקצה הכיתה, ולא שאלה שום שאלה. רק עיניה נצצו ומדי פעם הנהנה בראשה בהתלהבות. בסוף המפגש במכללה הדרומית, ניגשה אלי, הוציאה מהכיס שטר מקומט של 100 שקל, והושיטה לי. "התרומה הצנועה שלי למרצ - זה המעט שאני יכולה לעשות".
בשבועות האחרונים זה קורה כמעט אחרי כל מפגש. חבר'ה, בדרך כלל צעירים מאוד, ניגשים ותורמים כסף. רוצים לחזק את מרצ.
הודיתי לה בחום - 100 שקל עבור סטודנטית זה לא מעט בכלל. אבל נאלצתי לדחות את הכסף. אסור לקבל תרומות במזומן.
אחרי שהתחבקנו והצטלמנו, נוצר סביבנו מעגל של סטודנטים נלהבים. חברה אחת הביטה בה בחיוך, וככה הלכה השיחה ביניהן:
- גם אני נורא רוצה להצביע מרצ. אני מרגישה שהם עולים בגדול וזה ממש חשוב לי שתהיה מרצ חזקה בכנסת, אבל אני מתלבטת.
- את? מתלבטת? הרי את כמוני, הכי מרצ שיש - צדק חברתי, זכויות אדם, שלום, פעילה נגד כפייה דתית... מה יש להתלבט?
- כן, זה נכון שמרצ הכי מבטאת את הדיעות שלי, ואני גם אוהבת את חברי הכנסת שלהם שעושים עבודה מעולה, אבל חשבתי אולי להצביע למפלגה כזו שלא עוברת את אחוז החסימה, לעודד אותם קצת, למרות שאני יודעת שהם בחיים לא יעברו.
- ומה יהיה עם מרצ?
- מרצ כבר חזקה, אמרה והביטה סביב בהתפעלות, אז מה כבר הקול שלי ישנה?...
כמה מהר הגלגל מסתובב. רק לפני כמה חודשים, מרצ הייתה במקום ההוא, הקטן, של חשש לביזבוז קול. "אבל אתם קטנים", היו אומרים לי בכל פעם שהצגתי את ההשפעה שלנו בכנסת, את החוקים הרבים שהעברנו, ואת המאבקים הסוערים שהובלנו. "אני מעדיף להצביע למפלגה יותר גדולה". ואז היו נזרקים לחלל האוויר כל מיני שמות של מועמדות ומועמדים נוצצים, בדרך כלל מגיזרת "המרכז" החלולה.
בהמון עבודה, בקמפיין ממוקד, במפגשים בכל הארץ, בחשיפת ההישגים שלנו ובפעולות שטח מקוריות - הצלחנו לשנות את התמונה. מרצ מגיעה לבחירות האלה כשהיא עולה ומתחזקת, והופכת לכתובת ובית פוליטי להמון אנשים, רבים מהם מצביעים בפעם הראשונה. כי הם מבינים שמרצ זו לא רק אידיאולוגיה מוצקה ודרך ברורה, אלא גם מחוייבות לדרך הזו. ולכן יש למרצ השפעה - הרבה יותר ממפלגות אחרות שלא מחוייבות לכלום. על מרצ אפשר לסמוך. במרצ הקול בטוח, והוא גם קול שעובד ושהוכיח את עצמו, בניגוד לרוב ההבטחות הריקות סביב.
לכן שמחתי כמעט עד דמעות, אבל לא הופתעתי, כשראיתי בסקר המסכם השבוע שאצל מצביעי פעם ראשונה, מרצ מקבלת כפול מהממוצע הכללי שלנו. מי שהיה אתנו בשבועות האחרונים באוניברסיטאות, במכללות, במכינות הקדם-צבאיות, והרגיש את האהדה למרצ - גם הוא לא הופתע.
מרצ היא שמאל גדול. היא כבר כיום אחת המפלגות המשפיעות בכנסת, ובכוחות מתוגברים, היא תשפיע הרבה יותר. ועכשיו יש לנו כמעט צרות של עשירים: "אתם כבר חזקים, ומה הקול שלי ישנה..."
הבטתי בסטודנטית המתלבטת, וחייכתי לעצמי. "אתם כבר חזקים..." - אומנם יש לנו את כל האינדיקציות שמרצ מאוד תתחזק בבחירות האלה. זה לא רק רצף של סקרים מעולים. זו גם עלייה חדה בתרומות, זרם של מתנדבים, והד חיובי מאוד בתקשורת וברחוב. אבל כמו שסבא שלי היה אומר - "את החשבון עושים בסוף", והחשבון האמיתי היחיד קורה ביום הבחירות. לא בסקרים. כדי שנהיה חזקים, כדי שיהיה פה שמאל גדול ומשפיע, צריך ביום שלישי לבוא ולהצביע בקלפי: לקחת פתק (אחד בלבד) של מרצ, להכניס למעטפה, ולשלשל לתיבה.
סימפטיה בלבד - לא מספיק. המחשבה שזה יקרה גם בלעדיכם או בלי הילדים/ההורים/החברים שלכם - לא מספיק. אמירות כגון "אני אתכם בלב, אבל מצביעה משהו אחר" - ממש לא מספיק. לב זה נחמד, אבל מה שקובע זה הפתק במעטפה.
ומי שחושב שקול אחד לא ממש משנה - ממש טועה. גם קול אחד, קול בודד אפילו, יכול לעשות הבדל של מנדט שלם, ומנדט שלם יכול לעשות היסטוריה. למשל בבחירות לכנסת הקודמת, ב-2006, הליכוד עם ביבי קיבל רק 116 קולות יותר מישראל ביתנו של ליברמן. בגלל ההפרש הזעיר הזה, הליכוד קיבל מנדט שלם נוסף, וביבי הפך לראש האופוזיציה, ולא ליברמן. זה היה כל ההבדל - 116 קולות - והשאר היסטוריה.
עכשיו תחשבו שעל חודו של קול - הקול שלכם - בגלל שקצת התפנקתם או התעצלתם ביום הבחירות, או שהיססתם והתלבטתם, מרצ תאבד מנדט שלם... במקום להכניס חבר כנסת של מרצ במקום השביעי או השמיני, תכניסו עוד קיצוני מהליכוד-ביתנו, או עוד מישהו ממפלגת "מרכז" כלשהי.
תגידי, שאלתי את הסטודנטית התורמת שלנו שכבר הספיקה מאז להתפקד למרצ ודאגה גם לשלוח צ'ק של ההורים - במה זכינו שיש לנו תומכת נלהבת כמוך?
"כשאני שומעת אתכם, אני מרגישה שיש עוד תקווה. אתם מייצגים את ישראל שאני רוצה שתהיה כאן. מדינה צודקת, חופשית, נאורה. ולכן, אני בכלל לא מצביעה עבורכם. אני מצביעה מרצ עבור עצמי, עבור המשפחה שלי, כדי שנוכל לנשום כאן".
אז חברות וחברים יקרים שלי - אל תגידו "יום יבוא". הביאו את היום! ולכן ביום שלישי אין שחרורים ואין תירוצים.
עוד מאמץ קטן ויהיה לנו שמאל גדול. מם, ריש, צדיק.
