נתניהו כבר הפסיד. הטריק של ארתור פינקלשטיין, שהוליד את החיבור בין הליכוד לישראל ביתנו, לא עזר. 42 מנדטים היו לשתי המפלגות הללו ביחד בכנסת היוצאת. אם החיבור הזה היה אמור להוליד שלם הגדול מסך חלקיו, הוא הוליד חלק שקטן מסך שלימיו. אם הליכוד-ביתנו יביא בבחירות הקרובות 32 מנדטים, תהיה שם שמחה גדולה. מתוך ה-32 הללו, 11 שייכים לליברמן. הליכוד נשאר עם 21 מנדטים.
למזלו של נתניהו, למרות שהוא כבר הפסיד, יש סיכוי שגם המתמודדים מולו יפסידו. הם עשו הכל על-מנת להפסיד מולו, ולגרום לכך שהפסדו יצא שכרו. נתניהו הוא האדם היחיד שמנצח רק כי יריביו עושים הכל כדי להפסיד מולו, ואז מתמוגג על נצחונו. הניצחון העונה להגדרת התבוסה הזו הוא
"נצחון פירוס". אפשר לשער שאילו נתניהו הקדים את פירוס, הקרב של פירוס היה מכונה "נצחון נתניהו".
עם 21 מנדטים בכיסו, ועוד 11 של ליברמן (שלגביהם כבר יש לו הסכם קואליציוני עם מחיר גבוה), נתניהו הולך להיכנס למו"מ על הסכם קואליציוני, שיותיר בידיו:
1. תקציב
ממשלה בלתי אפשרי
2. אינטרסים סותרים של השותפים עד כדי קווי יסוד בלתי אפשריים
3. חבורת חסרי ניסיון שעיקר ניסיונם בפוליטיקה הוא פופוליסטיקה
לנתניהו אין שום ברירה, אלא להזמין לממשלתו הבאה גורמים אחרים, מתונים, מנוסים, אחראיים. נתניהו יחפש מו"מ עם אלה שהם ההפך הגמור מהמפלגות שהן שותפותיו הטבעיות.
יריבי נתניהו כבר הפסידו מאז תחילת המרוץ הם מנהלים קרב דו-פרצופי. מצד אחד הם מצביעים על נתניהו וממשלתו ככישלון, ובצדק רב. ומן הצד השני, הם עושים הכל כדי לא להצטייר כמפלגות אופוזיציה, על-מנת לשמור לעצמם את היכולת להיכנס לממשלת נתניהו הבאה. תבוסתנות במסווה של קריאת תגר היא הצביעות הגדולה ביותר.
פחדנים עוטי מסכות של אומץ, מבקשים את אמון הציבור, ממש כמו אותו פחדן שאותו הם מתיימרים להחליף. הציבור לא קונה את המקור, אז הוא מן הסתם לא קונה את החיקוי. במלחמות, לכל איש יש שם. בבחירות, לכל איש יש קול. קול אחד בלבד. מי שלא רוצה לתת אותו לפירוס נתניהו, לא רוצה לתת אותו לפירוסים המתיימרים להציג עצמם כיריביו. אחוז ההצבעה הולך ויורד כי הבחירה בין סוגים שונים של פירוסים היא איוולת.
האם גם הרוב כבר הפסיד? אם יש דבר אחד שעליו ישנה הסכמה כללית, חוצה סקטורים, מפלגות, מעמדות וגילאים, הרי זו ההסכמה שהליכוד ביתנו לא אמור להרכיב את הקואליציה הבאה. על כך מסכימים בציבור, ואפילו רוב מכריע של המפלגות והמתמודדים הרצים בתוכן. אפילו 15 מנדטים שהיו לליכוד ביתנו בקדנציה הנוכחית, עזבו אותו. גם הסקרים של נתניהו מראים זאת. בסך-הכל, לנתניהו יש 21 מנדטים, ואם ליברמן היה רץ לבד הוא לא היה מביא אפילו 5. המשמעות היא ש-75% מהציבור לא רוצה לראות את ממשלת נתניהו הבאה. נקודה.
איך בכל זאת תוקם ממשלת נתניהו הבאה?
הצבועים שהתיימרו להציג מצג שווא, כאילו הם רואים בליכוד ביתנו ובשלטון נתניהו את התגלמות החורבן, עושים הכל על-מנת להבטיח לעצמם את מקומם בממשלת נתניהו הבאה, ובכך מוסרים לידיו את הגה השלטון למרות שהפסיד בבחירות וקיבל בקושי 25% מאמון הציבור. זו הקלאסיקה של דיקטטורת המיעוט על הרוב. כך שולטים העלאווים על הסורים, וכך שולטת השושלת ההאשמית על הירדנים.
האם הרוב יכול לנצח? כן. הרוב יכול לנצח. למצער, לא בבחירות הקרובות, משום שהמתמודדים מול נתניהו כבר מכרו את עצמם לנתניהו, והוא ישחק בהם וינווט אותם לעמדות 'נצחון פירוס' שלהם, וביחד הם ירכיבו פסיפס שיהווה את 'נצחון פירוס' של נתניהו, והציבור יפסיד. המיעוט הנהנתן ישלוט שוב על הרוב, עם 25% תמיכה בנתניהו, הוא יקנה את היתר הדרושים לו בכסף, ותהיה לו קואליציה.
שני פירוסים בדרך לממשלת נתניהו הבאה, עם תנאי כניעה שכבר הוצגו (במשתמע ובמרומז), בכמה מסיבות עיתונאים הזויות. פירוס טירון אחד, בשם
יאיר לפיד, ישב בממשלת נתניהו גם אם בראשה יעמוד בשאר אל אסד. לצידו, פירוסית מקצוענית, בשם
ציפי לבני, תעשה הכל כדי לקבל את האפשרות "להשפיע מבפנים" (שזה אומר: כסאות לחבר'ה שתמכו בי למרות שלא היה לי סיכוי, מגיע להם).
שלי יחימוביץ' תשב מן הצד. נטרפו לה הקלפים כשהאגו שלה המריא בעוד האידיאולוגיה של מפלגת העבודה נחתה. האסטרטגיה של הפיכת מפלגת העבודה לסידור עבודה למקורבים, והטקטיקה של הפיכת מפלגת העבודה למפלגת נישה "חברתית", יסתיימו עם מספר מנדטים נמוך מזה שהביא
עמרם מצנע. היא לא תהיה מספר 2 של אף אחד, אז היא תהיה מספר 1 באופוזיציה. שום דבר לא יגרום עונג גדול יותר ללפיד וללבני מאשר לראות את יחימוביץ' באופוזיציה.
ממשלת יש ברירה ממשלה אינה מלחמה. ממשלה היא תמיד מצב של "יש ברירה". לנתניהו אין קואליציה שהוא יכול לחיות עימה ולשרוד שוב קדנציה שלמה.
ברירה מספר 1: אם ירכיב ממשלה עם השותפים הטבעיים שלו, הוא לא ישרוד את דעת הקהל הישראלית, ועוד פחות מזה את דעת הקהל העולמית. זוהי דרך ללא מוצא, בה הוא ינהג במאה קמ"ש הישר אל תוך קיר בטון. ממשלה כזו תחזיק מעמד שנה לכל היותר. נתניהו יפול ואיתו כל תפיסת העולם הימנית, הניצית, הלאומנית, הקפיטליזם החזירי וישראל תהיה במצור כלכלי, מדיני, ביטחוני.
ברירה מספר 2: אם ירכיב ממשלה בלי שותפיו הטבעיים, אלא עם המתמרכזים השונים ביחד, כגוש, הוא יאלץ לקחת את כל השלושה (לפיד, לבני ויחימוביץ'), ואז הוא יאלץ לפעול בניגוד להשקפת עולמו. לבני תאלץ אותו ללכת לפתרון מדיני. יחימוביץ' תאלץ אותו לפעול בניגוד לאמונותיו הכלכליות. לפיד ילך איתו גם בחינם. במצב כזה הוא יוכל לקבל את שס, ותהיה לו קואליציה יציבה, אך כזו הנוגדת את חזונו. האגו שלו לא ירשה זאת.
בין שתי הברירות המפורטות לעיל, ישנן עוד כמה ברירות ביניים. אלה הן רק שתי הקיצוניות על הסקאלה. הראשונה היא הימנית, והשנייה היא השמאלית, אך ביניהן יש מנעד רחב של אפשרויות. כולן מגיעות לאותו מבוי סתום של חוסר יציבות או שילוב של אינטרסים סותרים בעליל, או מצבי קיצון של תפיסות עולם.
לנתניהו אין קואליציה אם ראשי הסיעות לא יתנו לו אותה על מגש של כסף. יתנו אותה על מגש, ימצאו עצמם כמו
אהוד ברק (בבית), או כמו
שאול מופז (נלחם על אחוז החסימה כמו דון-קישוט בתחנות הרוח).
מי בכל-זאת ניצח? הציבור ניצח את השיטה ואת הנבחרים. חלוקת המנדטים בבחירות הללו היא כזו, שכאשר הציבור יסיים את הבחירה, הנבחרים יאלצו לבחור בעצמם. הבחירה היא בין:
1. ללכת עם נתניהו למרות הקונצנזוס הרחב של 75% מהציבור, ולשקוע עם הספינה הטובעת שלו, או;
2. למנוע ממנו את גלגלי ההצלה של המתמרכזים, ואז;
- לתת לו להקים ממשלת ימין צרה שתיפול מהר, או;
- לתת לו להיכנע (הוא כבר מבין שממשלת ימין צרה לא תחזיק), ואז ללכת לסיבוב התמודדות חדש, כשהדיקטטורה של נתניהו כבר מאחורינו, וגם הליכוד יכול להצמיח מנהיגות חדשה ואחראית.
הממשלה הבאה היא ממשלת ברירה. מי שנכנס אליה ישלם את מחירה. מותר להניח שיאיר, ציפי ושלי לא צריכים את מספרי הטלפון של אהוד ברק או שאול מופז כדי להבין מהו המחיר.
