ספר קלאסי בתחום אומנות המלחמה הוא ספרו של סר באזיל לידל-הארט הבריטי "האסטרטגיה של גישה עקיפה". ספר תורת מלחמה זה מטיף, על יסוד דוגמאות היסטוריות רבות, לגישה עקיפה בתחום הלוחמה, להתחמקות מעימות חזיתי ההופך למרחץ דמים, ולגישה מהאגף, מהמקום הבלתי צפוי.
בתחום הפוליטיקה נעשה שימוש רב בעיקרון זה: כך לדוגמה, ממשלת ישראל מסונדלת מלפעול נגד נשיא ארה"ב, בשל עצמתו, ובשל היחסים המיוחדים. לכן, מנהיגי ישראל פונים פעם אחר פעם אל לובי יהודי חזק, או קונגרס החולק עם ישראל סימפטיה ערכית, כדי לאמלל את הנשיא העוין, בארצו הוא.
מנגד, נשיא ארה"ב מנוע מלפעול נגד מדינת ישראל, בשל הגופים רבי העוצמה שנזכרו לעיל, לכן הוא עושה זאת דרך גופים חוץ-מדיניים בארה"ב ובישראל, כמו קרן פורד והקרן לישראל חדשה, המעצימים את כוחם של גופים אופוזיציוניים בישראל כמו הבג"צ ועיתונות השמאל, ונעשית מלאכתו בידי משתפי פעולה.
נתניהו, שאינני נמנה עם אלה שהצביעו בעדו, הוא נבחר ומקובל של רובו המוחלט של העם, מנהיג ומדינאי בקנה מידה עולמי. פעם אחר פעם מצא את עצמו כושל, מבודד ונרדף על-ידי עיתונות פסאודו ליברלית כמו
ידיעות אחרונות, וחסר אונים כלפיה בשל קודקס מוסרי צבוע בו לליברל מותר לעשות הכל כולל עבירה על החוק, וכל מאבק נגדו הוא בגדר "פשיזם".
כך פנה, כנראה, אל מיליארדר מקורב בכוונה להוציא עיתון, שיהווה פה לרוחו של רוב הציבור, ויהווה פתרון מאולץ משהו, לרודנות הליברלית בתחום התקשורת. המאבק הצליח מאוד. ידיעות אחרונות יורד בחשיפה ובתפוצה. הן בשל האינטרנט, והן בשל "ישראל היום", המתחרה החינמי, האיכותי, וה"קצת ימני".
נוני מוזס, מנהיג האימפריה התקשורתי של ידיעות, אמר, שוב, כנראה: עשית עיתון והפלת אותי – אעשה פוליטיקאי ואפיל אותך. וכך, בנוסף למאבק הדמים בחזית כותרות העיתון, נבחר
יאיר לפיד לאגף את
בנימין נתניהו בתחום הפוליטיקה.
בעד הכל, אבל לא מוכן לשלם מחיר המועמדות הפלסטיקית והאינפנטילית מתבטאת בכך שהוא בעד הכל ולא מוכן לשלם מחיר: לפיד בעד העניים – בטח, מי לא בעד, בעד מעמד הביניים – ודאי, זה עיקר המצע, הוא בא משם, בעד הטייקונים (ואת זה הוא אומר רק במסיבות סגורות) – הרי טייקון מממן אותו. נגד אירן, ודאי. נגד מלחמה נגד אירן, נו מי לא נגד מלחמה... נגד קיצוץ בתקציב – ודאי, הרי המדינה צריכה לתמוך, אבל גם נגד העלאת מיסים. מלחמה של ממש הוא עושה רק נגד החרדים. אבל גם, גיוס אחרי חמש שנים, ועד אז הפריץ או הכלב ימותו.
הפלסטיקיות והאינפנטיליות ממשיכות את ה"מחאה עלק חברתית" שנבנתה על-ידי אויבי השלטון: אם אתה נגד העלאת מיסים/בעד קבלת הכל מהמדינה/בעד מדינה ליברלית/שתתערב עמוקות בכלכלה/בעד נסיגות/וגם בעד ביטחון/דירות בחינם/ונסיעות זולות לטוסקנה, שהן ממש, אבל ממש צורך קיומי.
וכמו ב"עלק מחאה", כל מפלגת התקשורת מטפלת ב"יאיר שלנו" בכפפות משי וחיבה, וזמן המסך הניתן לו על-ידי הזכייניות הוא הגדול ביותר. והשאלות לא ממש קשות. וכך האיש שלא עשה ממש בית ספר, ולא עשה ממש צבא, לא ממש ניהל כלום, וכל גדולתו בכתיבה של מאמרי 500 מילה ללב הקונצנזוס החילוני, הופך להיות מועמד לניהול המדינה, בעוד "בוגי" יעלון למשל, מפקד סיירת מטכ"ל, רמטכ"ל וחוקר באקדמיה, מוצג כפוליטיקאי וכגנרל כושל.
התנ"ך מספר על מועמדות אינפנטילית אחרת, גם היא של יפיוף מפונק, אבשלום בנו של דוד המלך. מי בכל ההיסטוריה מלך יותר טוב מדוד המלך, כיצד בכלל אפשר היה לצאת נגדו? אבשלום בחר בשיטה פשוטה. הוא ידע שדרכו של עולם היא כי לכל דבר יש מחיר, ובכל משפט יש מנצח ויש מפסיד. לכן עמד ביציאה מבית דינו של דוד, וזה אומר כל אלה שהפסידו מהשיטה החדשה של המלוכה, ופשוט החניף למפסידים: "אצלי היית יוצא זכאי/מרוויח/צודק". נשמע מצחיק? זה היה מספיק חזק כדי להפיל, זמנית לפחות, את המלך דוד.
ה"מדינאי" שהמציא נוני מוזס הרוויח אתמול את הקופה. 18 מנדטים של סימפטיה, אסתטיקה, תל אביביות, ובעיקר אוויר חם. תנועה שמעולם לא פעלה ביחד, בעלת דעות סותרות בנושאי ליבה, שמעולם לא הייתה בבית הנבחרים והדרך הפוליטית זרה לה. המשך לד"ש, שינוי וצומת. מפלגות "אווירה" שעיקרן אוויר.
19 מנדטים של קולות מבוזבזים שנוצרו על-ידי מו"ל מגלומן, ולא ישרדו ארבע שנים. חבל.
