בין בחירות לממשלה

מבין 120 חברי הכנסת ה-19, רק 49 נבחרו בידי חברי מפלגותיהם בפריימריז פתוחים ודמוקרטיים: 20 בליכוד, 15 בעבודה, 12 בבית היהודי ושישה במרצ. זהו. כל ה-71 הנותרים לא נבחרו אלא מונו – בידי מועצות, ועדות או אפילו בידי אנשים בודדים. ארבעה אנשים שולטים במישרין ב-47 מחברי הכנסת הנכנסת: יאיר לפיד (19), אביגדור ליברמן (11), הרב עובדיה יוסף (11) וציפי לבני (6). במילים אחרות: לארבעת האישים הללו יש כוח כמו למאות אלפי מתפקדי הליכוד, העבודה, הבית היהודי ומרצ ביחד. הדבר בולט במיוחד לגבי לפיד. השותף הבכיר בקואליציה המסתמנת יהיה מי שיקבע במידה רבה את קווי היסוד של הממשלה ואת חלוקת התיקים בה - ממש ממש לבדו. ליש עתיד אין מוסדות, כל חברי הכנסת שלה הם בחירה אישית של לפיד ותלויים בו, מקומו-שלו בראשות המפלגה מובטח; בקיצור: שלטון יחיד לכל דבר. אני לא אומר ששיטת הפריימריז היא בהכרח הטובה ביותר; רחוק מכך, בעיקר לנוכח תלותם של המתמודדים בבעלי הון, שעמדנו עליה כאן בהרחבה. ייתכן גם שוועדות מסדרות מגיעות לתוצאות טובות יותר מבחינה ציבורית, מאשר רבבות מצביעים הבוחרים בהתאם ל"דילים" שהונחתו עליהם. אני רק מציין את העובדה, שבבית הנבחרים שלנו יש כעת רוב למי שלא נבחרו, ותוהה מה זה אומר לגבי מידת הדמוקרטיה המונחת בבסיסו.

תראו נתון מעניין. מאז הכנסת ה-11 ועד הכנסת ה-19, נרשמו לעיתים תנודות משמעותיות בין הגושים – אבל מיד נראה מה היה הממוצע והוא מפתיע. כך למשל בכנסת ה-12, בכנסת ה-16 ובכנסת ה-18 היו לימין ולחרדים (בהתאמה) 65, 68 ושוב 65 ח"כים – ואילו בכנסת ה-13, בכנסת ה-15 ובכנסת ה-17 היו לשמאל ולמרכז (בהתאמה) 69, 66 ולבסוף 70 מנדטים. לא תמיד התוצאות הללו באו לידי ביטוי בהרכבי הממשלות, כי החרדים הלכו גם עם הימין וגם עם השמאל, וגם מפלגות מרכז מצאו את מקומן בממשלות משני צידי המתרס. ועכשיו, כמובטח, הממוצע. מאז הבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 ועד הבחירות השבוע, גודלו הממוצע של גוש הימין-חרדים הוא 60, כך שגם גודלו הממוצע של גוש השמאל-מרכז הוא 60 – קרוב מאוד ל-59־61 לימין-חרדים בבחירות לכנסת ה-19. אז נכון שסטטיסטיקה היא לעיתים השקר הגס ביותר (כהגדרתו של מארק טוויין), אבל דומה שהפעם הממוצע הזה מלמד רבות.

מבלי לזלזל לרגע בהישג של יש עתיד, אני מבקש להפנות את תשומת הלב למקרים דומים בעבר ובעיקר לדרך שבה הסתיימו. בבחירות של 1977 קיבלה ד"ש 15 מנדטים, נכנסה לממשלה ונעלמה. בבחירות של 1992 קיבלה צומת של רפאל איתן שמונה מנדטים ונעלמה. ב-1996 הגיע תורן של ישראל בעלייה (שבעה מנדטים) ושל הדרך השלישית (ארבעה); ישראל בעלייה עוד הצליחה לשמור על שישה מנדטים בבחירות הבאות ואז נעלמה. ב-1999 זינקה שס ל-17 מנדטים, אבל גם היא לא הצליחה לשמר את כוחה. ב-2003 היה זה אביו של יאיר, יוסף לפיד, שהכניס לכנסת 15 נציגים של שינוי – וכידוע גם מפלגה זו לא שרדה. עברו ארבע שנים והגמלאים קיבלו שבעה מנדטים, ומאז נעלמו עקבותיהם. אפשר אפילו לטעון, ש-28 המנדטים של קדימה בכנסת היוצאת היו סוג של מחאה נגד הליכוד; בכנסת הקרובה, כידוע, יהיו לה רק שניים. מה זה אומר? שהציבור הישראלי מחפש שמות חדשים ופנים חדשות, בעיקר כדי להביע מחאה ואולי גם מיאוס מהפוליטיקאים הוותיקים – אבל זה לא מחזיק מעמד יותר מדי זמן. פעם זו ד"ש, פעם זו שס, לפעמים זהו לפיד-האב ולפעמים אלו הגמלאים; בסופו של יום, הצבעה שבבסיסה עומד "אנטי" מתקשה ליצור משהו יציב. אז נכון שההישג של יש עתיד יוצא דופן מבחינת גודלו, ונכון שהיו מקרים של מפלגות חדשות שהוקמו והצליחו, אך אני מציע לחכות בטרם נקבע שלפיד וחבריו יטביעו חותם ארוך טווח על המדינה. ועוד נקודה, בה נעסוק מיד בהקשר נוסף: לפיד ו-18 חבריו הם חסרי כל ניסיון פוליטי, להוציא את יעקב פרי שטבל בפוליטיקה בתפקידיו בשב"כ ובעולם העסקים, ויעל גרמן שבאה מעיריית הרצליה. במובנים רבים, זוהי קבוצת נוער המשחקת לפתע בליגת העל. קל מאוד לזכות באהדה כאשר מדברים ומבטיחים; הרבה יותר קשה לשמור עליה כאשר צריך לעשות ולקיים. דיבורים יכולים לאחד ולקרב; מעשים מחייבים החלטות הגורמות מחלוקת.

כמובטח, כמה מילים על חוסר הניסיון. בכנסת הקרובה למעלה מ-50 חברי כנסת חדשים, ואם הממשלה אכן תהיה מורכבת מהליכוד ביתנו, יש עתיד והבית היהודי – ניתן להניח שלפחות מחצית מחבריה יהיו חסרי ניסיון מיניסטריאלי. מובן שיש לזה יתרונות, אך אני מבקש להצביע על חיסרון בולט. במצב הזה, חברי הכנסת ובמיוחד השרים יהיו תלויים יותר מאשר אי פעם בעבר בפקידים בכלל וביועצים המשפטיים בפרט. הם יצטרכו הדרכה וייעוץ, ויעבור זמן רב עד שיעזו להתווכח עם אנשי המקצוע. מי שחשב שהבחירות הללו יחזירו את היועצים למיניהם למקומם הראוי וישיבו את השלטון לידי נציגי העם – התבדה ובגדול. זה רק יהיה עוד יותר גרוע מאשר בעבר.

140,579 – זהו מספר הקולות שניתנו לעוצמה לישראל, כוח להשפיע (אמנון יצחק) ועם שלם (הרב חיים אמסלם). זהו מספר הקולות שאיבד גוש הימין-חרדים, שהרי ברור שהם היו הולכים למפלגות אחרות באותו גוש. מדובר בשלושה-ארבעה מנדטים, שעושים את כל ההבדל בין ניצחון מובהק של גוש הימין-חרדים לבין הניצחון הזעום שלו בפועל. זו לא הפעם הראשונה שהגוש הזה מצליח לירות לעצמו ברגל, והוא מתעקש לא ללמוד את הלקחים. אז אולי יצחק ואמסלם קלקלו לשס וימנעו את שותפותה בממשלה הבאה, אבל אני ממש לא בטוח שהם מאושרים מכך שבמקומה הם יראו בממשלה את לפיד וחבריו. ואולי מיכאל בן-ארי ואריה אלדד לקחו מנדט או שניים מהבית היהודי, אבל אני ממש לא בטוח שהם מאושרים מכך שהם עשויים לראות בממשלה הבאה את ציפי לבני ו/או שאול מופז. עוד מילה על החרדים: הם ניצחו בכמות הרפש, ההכפשות והגסות ששפכו, במיוחד שס על יצחק והבית היהודי, וגם הפלגים השונים ביהדות התורה זה על זה. "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", אמר ר' יהודה הנשיא בסוף המשנה. המסקנה המתבקשת: מי שאינו מרבה שלום, כנראה אינו תלמיד חכם.

נוק אאוט לידיעות אחרונות על פני ישראל היום – זהו עוד היבט של תוצאות הבחירות. יאיר לפיד, הבן-יקיר של נוני מוזס, הוא המנצח הגדול. גם ציפי לבני, אותה הריץ ידיעות אחרונות כאשר דומה היה שלפיד לא מתרומם, הצליחה להיכנס ואולי אפילו תהיה בממשלה. לעומת זאת, מסע התעמולה הבוטה של ה"ביביתון" לטובת הליכוד נכשל בענק. מה שמוכיח שוב, שלמרות תפוצתו – לישראל היום אין השפעה על הציבור ועל קביעת סדר היום. הציבור לא אידיוט והוא לא מוכן לקנות תעמולה בנוסח "פראבדה", וחוץ מזה – מבחינה מקצועית ידיעות אחרונות עולה פי כמה על ישראל היום, וגם זה עושה את שלו. מעניין מה יהיו הלקחים של שלדון אדלסון.