שמחה וששון ב"מרצ": מפלגת השמאל הכפילה את כוחה בבחירות. עצב ויגון בליכוד - המפלגה המאוחדת בסיעה אחת עם "ישראל ביתנו" ירדה מ-42 מנדטים ל-31. האם לא אבסורדים הם השמחה מזה והיגון מזה?
הן הליכוד, למרות אובדן המנדטים, יוסיף להיות בשלטון.
בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה בפעם השלישית.
זהבה גלאון וחמשת חבריה יוסיפו להיות באופוזיציה, לעשות מה שהם יודעים היטב, לצעוק קריאות לעבר הקואליציה מהספסלים האחוריים.
כך שאובדן המנדטים מזה ותוספת המנדטים מזה - לא שינו הלכה למעשה את התמונה הפוליטית. "העם נתן בנו אמון להרכיב את הממשלה", הכריז מר נתניהו במוצאי יום הבחירות, כשהוא מנסה להתעלם מן התוצאה המאכזבת, שמאלצת אותו ללכת לפשרות מרחיקות לכת במלאכת הרכבת הממשלה.
ואולם לא היה חסר הרבה כדי שהתוצאה תהיה מאכזבת בהרבה, עד כדי אובדן שלטון הליכוד. במערכת הבחירות הזו התייצבו כוחות גיגאנטיים נגד ראש ממשלת ישראל, נגד המשך שלטון הליכוד. כמה ימים לפני הבחירות התערב נשיא ארה"ב בבחירות במדינה הדמוקרטית היחידה במזה"ת, ובאמצעות שליח-פובליציסט-חצר הודיע בגסות כי ישראל בהנהגת נתניהו "מסכנת את הישרדותה".
יש האומרים כי דווקא נקמנות
ברק אובמה סייעה לתומכי בנימין נתניהו לצאת מאדישותם, להתגייס ברגע האחרון למערכה נגד ההתערבות החיצונית ו"להציל את המצב". ואולם אין ספק כי מצביעים רבים נבהלו מהכרזת נשיא ארה"ב ונרתעו מלהטיל את פתקי מחל.
כוח אחר שפעל נגד נתניהו והליכוד היה כמובן העיתון
ידיעות אחרונות בראשו עומד
ארנון מוזס, שנהפך באופן בוטה לאנטי-עיתון, בשמשו חוד חנית במאמץ להרתיע בוחרים מהמשך תמיכה בממשלה המכהנת, בכותרות המוטות בזו אחר זו, שפורסמו בו מדי יום ביומו, ולא הסתירו את תמיכתם בלפיד, ב
ציפי לבני ואפילו ביחימוביץ, ולבד שביבי לא ישוב וייבחר.
השיא היה גיוסו של ראש השב"כ לשעבר
יובל דיסקין, ששפך מלוא הדלי רפש על הבוס שלו לשעבר. האיש הזה עשה מעשה הגובל ממש בהרס שלטון החוק והרס האמון בין ראש הממשלה לראש האירגון.
גם כאן יהיו האומרים, כי התוצאה השיגה את היפוכה - אנשי ליכוד מהססים מיהרו לשוב ולתמוך בנתניהו לנוכח המיתקפה השפלה הזאת. ועם זאת, גם לדברים שיצאו "מבפנים", מפי איש "אחראי" שראה את הדברים כפי שהתנהלו-כביכול בחדרי-חדרים, הייתה השפעה הרסנית על תוצאות ההצבעה לליכוד.
את הציפיתון ידיעות אחרונות ונוני מוזס כבר הזכרנו, אבל היו עוד פרשנים בכלי תקשורת חשובים וביניהם
אמנון אברמוביץ' ו
עמנואל רוזן, שבעקביות יצאו נגד נתניהו וממשלתו, לא החמיצו הזדמנות ללגלג ולבקר. הם רק לא אמרו את המלה המפורשת: "לכו להפיל את שלטון הימין".
מנגד, ניתנו זמני ראיון ושידור כמעט ללא הגבלה לכל מפלגות-המרכז-שמאל, ובעיקר ל
יאיר לפיד וציפי לבני. זו האחרונה במיוחד פונקה, באופן בלתי מובן, על-אף כישוריה המוגבלים ויומרותיה מרקיעות-השחקים, על-ידי כלי התקשורת למיניהם.
כמעט שלא נאמרה מלת ביקורת עליה, על אוסף אנשיה שדבר אינו מאחד אותם לבד מתאוות שלטון ושנאת נתניהו. זה לא עזר. הם נדונו על-ידי הבוחר להיות "מרצ" שניה בכנסת ה-19.
הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג כתב בדף הפייסבוק שלו ערב הבחירות: "לא צריך להיות פרשן דגול כדי לקבוע, שרוב כלי-התקשורת החזקים במדינה שונאים את ביבי ומייחלים לנפילתו. מה שמצחיק ועצוב זה שהשנאה הזאת היא אחד הגורמים החשובים לאחיזתו האיתנה של ביבי בשלטון. מדוע? משום שהיא כל-כך שקופה ושלוחת רסן. רוב הציבור יודע, שביבי הוא לא הטיפוס הכי מגניב בעולם, ושהרקורד שלו כולל גם כישלונות לא מבוטלים. אבל באותה מידה הוא יודע שהוא איננו המפלצת, האימפוטנט או האגואיסט שהתקשורת מציירת. וכאשר הציבור מזהה מתקפה אישית דיספרופורציונית על מנהיג, הוא מגיב בהתאם. כלומר, מסרב להשתכנע מהמסרים התוקפניים ומזדהה דווקא עם הקורבן התקשורתי (המותקף). יתר על כן, אלה שבחרו בביבי בעבר רואים במתקפה הזאת גם סוג של מתקפה עליהם".
ועם זאת, נרדפות, מכל סוג שהוא, בוודאי תקשורתית, אין בה די כדי לגייס תמיכה רחבה ולהשיג ניצחון.
אויב נוסף של נתניהו במערכת הבחירות היה... ביבי עצמו, שעמד בראש קמפיין עלוב, שעליו ניצח, שוב, "הקוסם" הפינקלשטייני מאמריקה. ריבונו של עולם, מה יש לליכוד ולאותו ארתור, שאת שירותיו שוכרים שוב ושוב? דלות המסרים, דלות הביצוע, דלות האירגון, דלות הרוח, דלות ההתלהבות הליכודית של ימים עברו - הורידו את הליכוד כמעט עד לקו האדום.
בלי מצע, בלי דרך מובהקת, מעט אידיאולוגיה מוצהרת, בלי התרעננות, ועם הרבה שליפות ואילתורים, תוך תקיפה בלתי מובנת של שותף-פוטנציאלי-מימין, עם "מצודה" דוממת - כך אין מנהלים מאבק בחירות כה קריטי. כך מפלגת שלטון מאבדת מנדטים, כוחה יורד, היא רק מתדרדרת ויורדת. אם לא עתה - אזי בפעם הבאה. אלא אם כן יתחיל לבוא התיקון ובמהרה.
בנימין נתניהו אומר בוודאי לעצמו, ובצדק, כי בשורה התחתונה, למרות הכל ואף-על-פי-כן, ניצחתי. אני אוסיף להיות ראש הממשלה. ואכן, ראש הממשלה ירכיב גם את הממשלה הבאה. השאלה היא מה יהיה אורך הנשימה שלה. השאלה היא גם, מה מידת התמיכה שיתנו לו מכאן ואילך חבריו מתוך הבית המפלגתי. האם תפרוץ החוצה התבערה הרוחשת פנימה, הזעם העצור?
תוך-כדי הנהגת הממשלה הבאה, בים האתגרים הגועש, דרושה בדחיפות עשיית בדק-בית-פנים-ליכודי. שיקום המוסדות התנועתיים והפעלתם הסדירה בידי אנשים חדשים, הידוק הקשר בין ההנהגה לשטח ולפעילים המתוסכלים, חיזוק הרוח והאמונה וריענון המצע וקווי הפעולה. שאם-לא-כן, תוסיף מפלגת השלטון היגעה לצנוח מטה.
הליכוד בהתנהלותו בשנים האחרונות, אם להשתמש בביטויו של אובמה-גולדברג, מסכן את הישרדותו. אחריות גדולה מוטלת על הנהגתו. עליה להתעשת ולהפיח בתנועה רוח חדשה, אם חפצת עתיד (ולא "יש עתיד") היא.
