"יש לשרש את התופעה של בקשות לאישור תובענה ייצוגית שמוגשות ללא תשתית ראייתית ראויה... אין להתיר ניסיונות ליצוק תוכן לבקשות נבובות לאישור תובענה ייצוגית תוך כדי הליך האישור. על כן, ככלל, אין להתיר הגשתן של ראיות שהיה ניתן, בשקידה ראויה, להגישן יחד עם הבקשה לאישור תובענה ייצוגית". כך כתב עוד בשנת 2007 השופט
אשר גרוניס.
חלפו למעלה מחמש שנים, גרוניס הוא נשיא בית המשפט העליון, ובתי המשפט - כולל העליון - ממשיכים להידרש לתביעות ייצוגיות חסרות בסיס. לפעמים אין עילה משפטית לתביעה, לפעמים היא מוגשת אחרי שאותו נושא עצמו כבר הוכרע, לפעמים - כמו בפסק הדין המובא כאן - לתובע בכלל אין עילת תביעה.
אז למה התביעות הללו מוגשות? פשוט נורא: כי התביעה הייצוגית הפכה מזמן לסחיטה ייצוגית. שימו לב לנתון המדהים הבא: במשך שני עשורים של הגשת תביעות ייצוגיות, רק אחת הוכרעה לגופה בבית המשפט העליון - התביעה נגד תנובה בפרשת הסיליקון בחלב. זהו. כל השאר נגמרו במחוזי - או בדחייתן או בהסתלקות מהן או בפשרות. והאפשרות האחרונה הזו, להגיע לפשרה, היא ההופכת את התביעות הייצוגיות לכלי סחטני.
לשלם "ערכי מטרד" בלשון המשפט מקובל לדבר על "ערכי מטרד": כמה שווה לי לשלם כדי להיפטר מתביעה נגדי, למרות שאינה מוצדקת. במילים אחרות: כמה שווה הזמן שלי וכמה יעלו לי עורכי הדין וכמה שווה הפגיעה במוניטין שלי וכמה שווה לי הסיכון המזערי שאולי התביעה כן תתקבל. השקלול של הסכומים הללו הוא "ערך המטרד" שאהיה מוכן לשלם לתובע. ובדיוק על זה בונים עורכי הדין המגישים תביעות ייצוגיות חסרות שחר.
בהערכה זהירה אני יכול לומר, שאין נושא בו אני מקבל יותר הודעות מעורכי דין מאשר תביעות ייצוגיות. כמעט תמיד הנתבע הוא מישהו שהתקשורת עשויה להתעניין בו: עירייה, חברה גדולה, רשות שלטונית. מאחר שבתביעות ייצוגיות אין אגרה, אין בעיה לנקוב באיזה סכום שרוצים. מאחר שבדרך כלל גודל הקבוצה לא ידוע, אין בעיה לטעון שמדובר באלפים ואף ברבבות. מאחר שכמעט תמיד יש דרישה גם לפיצוי על נזק לא-ממוני, אין בעיה לזרוק לחלל האוויר מיליוני שקלים. התוצאה היא, שעילת תביעה אישית של 500 או 1,000 שקל הופכת לבקשה לתביעה של 10, 20 או 50 מיליון שקל.
חייבים לומר, שהתקשורת מצידה מתמסרת בקלות. בחוסר מקצועיות זועק לשמיים, תראו כותרות על "תביעה ייצוגית בסך" - בעוד שמדובר רק בבקשה לתביעה ייצוגית. זהו הבדל עצום, שכן בתי המשפט בודקים לעומק את הבקשות ואז מגיעים לפעמים למסקנה עליה אנחנו מדברים כאן: שמדובר בבקשות סרק. אבל בתקשורת זו כבר תביעה, ואז כמובן "אין עשן בלי אש" וכל השאר.
מה שחסר הוא איזון כאן נסגר המעגל. עורכי הדין יודעים שיש להם סיכוי טוב להכניס את הבקשה לאיזשהו אמצעי תקשורת, ובכך הם יוצרים לחץ משמעותי על הנתבע. הלה עשוי להסכים לשלם לא מעט כדי להיפטר מכאב הראש הזה, ושכרם של עורכי הדין תמיד יהיה גבוה פי כמה מזה שיקבל התובע הייצוגי עצמו. יתרה מזו: לעיתים עורכי הדין הם היחידים שאפשר להצביע עליהם כמי שנהנים במישרין מבקשות הסרק, שכן הנתבעים מוכנים לתרום למטרות ציבוריות. כך יוצא, שמי שאולי באמת נפגעו מקבלים במקרה הטוב כמה מאות שקלים, במקרה הרע הם לא מקבלים דבר, ורק עורך הדין צוחק כל הדרך אל התביעה הבאה.
חשוב להדגיש: יש תביעות ייצוגיות אמיתיות, כנות וחשובות. המכשיר הזה כבר הביא להרבה מאוד תוצאות חיוביות, ביטל עיוותים רבי-שנים והחזיר כספים משמעותיים לנפגעים. מה שחסר בו הוא האיזון, שימנע את המצב הסחטני הנוכחי, בו עורכי דין מנצלים לקוחות תמימים, מבטיחים להם הרים וגבעות - ולבסוף נאלצים הלקוחות לשלם אלפי ורבבות שקלים כהוצאות.
המחוקק חייב לתת את דעתו למצב הזה ולשנות אותו. צריך להגדיל את יכולתו של בית המשפט לדחות על הסף תביעות חסרות בסיס. צריך להגביל את הסכום שישולם לתובעים ובעיקר לבאי-כוחם במסגרת של פשרות. צריך לחייב את היועץ המשפטי לממשלה לחוות את דעתו בכל הסדר פשרה. והעיקר: צריך להטיל על עורכי הדין הוצאות אישיות במקום בו ברור שהם ניצלו את הלקוח לתועלתם האישית. זה יהיה האמצעי היעיל ביותר.
