טבעה של דמוקרטיה אמיתית היא שהיא פועלת לאט, כל החלטה מחייבת מגוון שיקולים, כל שיקול מחייב משקל מתאים, לעיתים יידרש המחליט גם להגיש דין וחשבון על החלטתו ויידרש להציג בפני גופי הביקורת או בית המשפט את שיקוליו ומשקליו, ואז הוא חייב להציג אותם שיקולים ומשקלים שהיו המניע להחלטתו מלכתחילה, (ולא בשיטת REVERSE ENGINEERING) ולכן הרכבת הזו נוסעת לאט, בכלל החלטות שלטוניות, למעט הקריטיות שבהן אל להן למהר, החיפזון מהשטן.
וכלבי השמירה? שינבחו, או יותר נכון שייללו (הם דו-לשוניים הכלבים האלה) ממילא הם מזמן נובחים על האנשים הישרים, וישנים שנת ישרים אל נוכח שחיתות צועקת לשמיים – ואיני מכליל את עיתון האינטרנט News1 הנועץ את שיניו החדות ללא הבדלי דת גזע ומין בכל מי שזכאי לנעיצה עסיסית.
אחד החסרונות של איטיות, היא שהתגובות מגיעות כאשר המניע אולי כבר לא רלוונטי, קבוע זמן איטי במערכת סגורה יכול גם להביא אותה להתבדרות, אם ההגבר גבוה, והמשוב לא מרסן מספיק מהר, זהו מתכון די בטוח להתבדרות.
זה מה נראה לי מה עומד בשורש הכוונה לחסל את בתי הדין לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה אכן ייתר את עצמו בימי כהונתה של נשיאת העליון ביניש. בתוך דיוני בית הדין לעבודה, בלי כל הצדקה חוקית ובניגוד לכל נוהל מקובל בבית משפט העליון, נכנס הבג"ץ בנעלי בית הדין הארצי לעבודה ומעורבותו הייתה אסונית תמוהה ומוזרה, ובית הדין שתק שתיקת דג מת.
הבג"ץ לא נתבקש לשנות או לבטל כל החלטה של בית הדין, ומכאן שאסור היה לבג"ץ להתערב. כל מי שיש לו עניין בעתירה חייב שייכלל בה כמשיב, לבית הדין לעבודה ודאי היה עניין בעתירה, העותר לא כלל את בית הדין לעבודה כמשיב, והבג"ץ יכול היה לתקן פגם זה על-ידי קריאה לבית הדין להשיב לעתירה, נמנע באופן תמוה ומוזר מלעשות כן, ומכאן שאסור היה לבג"ץ להתערב.
התערבות הבג"ץ בפסקי דין ובהחלטות ביניים של ערכאות נמוכות או ערכאות אחיות מוגבלת למקרים בודדים וקיצוניים בלבד, ובית המשפט בכל לא דן בשאלה הזו, והעותר לא טען טענות בכיוון הזה ומכאן שאסור היה בבג"ץ להתערב.
לא היה כל דיון בעתירה לגופה, על פניו ואפילו על-פי תוכן הדיון נראה באורח ברור שהעתירה היא עתירת סרק ומהווה עילה ריקנית להעברת מגרש המשחקים מבית הדין הארצי לעבודה לבג"ץ מסיבות אשר ודאי ידועות לעותר לראש הרכב השופטים ואולי לעוד כמה אנשים.
הבקשה שהועלתה בפני הבג"ץ לא הועלתה כלל בפני בית הדין לעבודה ומכאן שאסור היה על הבג"ץ להתערב. היה עליו לשלוח את העותר לסעד חלופי במקום בו התקיים באותה הדיון בפועל, בית הדין הארצי לעבודה, ושם לטעון טענתו.
אין בעתירה כל עדות למיצוי הליכים מול ראש הממשלה שהיה במוקד העתירה ומכאן שאסור היה על הבג"ץ להתערב. העותר הוא איש פרקליטות (מיסים) לשעבר, אשר לטעמי באופן תמוהה ומוזר ניקה את בעלה של הנשיאה ביניש מאשמה פלילית בהסתבכות שלו עם רשויות המס, ולדעתי לשופטת ביניש אסור היה כלל לעסוק בעתירה וודאי שלא לשבת בראש ההרכב.
היכן היה אז סטיב אדלר?, בחופשת סקי?, טבל במקווה?, היכן הייתה כל מערכת בתי המשפט? עיתונאים? היכן היה היועץ המשפטי לממשלה? - הרי כל הטענות האלה עלו גם בבג"ץ על-ידי עבדכם הנאמן, גם בכתב וגם בע"פ, כולל טענת חשש פסלות אך כולם צללו כמו דגים על-אף הסירחון הענק שמילא לדעתי את העתירה הזו.
ומנגד, ראש הממשלה, אתה אף פעם לא היית שכיר, כמו מרבית הציבור, אינך יודע מה זה להיות שכיר בכלכלה חופשית, אנשים החרדים לפרנסה שלהם, החרדים לחברה בה הם שותים תה או ויסקי, יקריבו כמעט את כל היקר לנו רק לא לאבד את מקום העבודה. רק לא לאבד את כרטיס הכניסה לחברה הגבוהה, ולא חשוב אם מדובר בעובדי ניקיון או בשופטים בכירים. זה המצב, זה המחיר של שוק חופשי, שוק שבו פתק מהמפלגה אפילו אינו כשר בקלפי.
ואם בראש המערכת עומד אדם, אשר הוא נטול מעצורים, נטול עכבות – הוא הורס את המערכת, כי אנשים פוחדים על פרנסה שלהם. וראש אחר, ראש שקול וכישרוני, יכול להוציא את המערכת מן הבוץ, יכול לשקם את המערכת מהיסוד.
ביבי, מקור הרע הוא בפרקליטות המדינה. לדעתי צריך לזרוק ולעשות חדש, ובינתיים להימנע באופן גורף ממינוי שופטים מהפרקליטות בלי הבדלי דת גזע ומין, בית הדין לעבודה הוא בית דין נחוץ, המים אכן מעופשים עדיין, כי גם לנשיא חדש לוקח זמן לנקות את כל הדורש ניקיון, אבל מה שרואים מכאן בבית המשפט העליון זה אור גדול בקצה המנהרה, אז קצת סבלנות, לאנגסאם, סטננה שוו'י אולי יהיה צורך להדיח רעים אולי להחליף או להצריח, לשדרג או לשקטן, תן לנשיא גרוניס לעבוד, אנא, אל תשפוך את התינוק עם המים.