שלושה חודשים הייתה הכנסת בפגרת הקיץ, התכנסה ליום אחד ומיד אחריה יצאה לעוד שלושה חודשים של פגרת בחירות. השיתוק הפרלמנטרי שנגרם עקב כך, הרסני לשלטון בישראל, ועל חברי הכנסת הבאה, וחברי ועדת הכנסת בפרט, בשיתוף הנשיאות, למצוא לו פתרון.
לדיוני המליאה, זירת ההתגוששות הראשית, אין מקום בתקופת הפגרה. הדיונים בה מנוצלים לנאומים ולגימיקים שעניינם מערכת הבחירות. אולם מלבד המליאה קיימת עבודת הוועדות, שם נעשית העבודה האמיתית.
בתקופת בחירות הן מתכנסות באופן מצומצם ביותר, וגם זאת רק לאחר אישור מוועדת ההסכמות המשותפת לקואליציה ולאופוזיציה. עיקר ההתוועדויות הן כדי לאשר חוקים שהממשלה מבקשת. הרעיון שביסוד העניין הוא שוועדות הכנסת לא תהפוכנה לקרקס פוליטי. אבל בין קרקס ללא לקיים דיונים יש שביל ביניים שאותו צריך למצוא בכל אותם חודשים, פרט לחודש שבין יום הבחירות להשבעת הממשלה. עד אז אין סיבה שחברי כנסת יקבלו משכורת כדי לא לעשות כלום.
מישהו שם למעלה שכח ש
עיקר עבודתה של הכנסת אינו מתמצה בחקיקת חוקים אלא בפיקוח. היא אינה רק הרשות המחוקקת אלא גם הרשות המפקחת. מתפקידה לוודא שחוקים שנכנסו לספר החוקים אכן ייושמו. היא מזמנת את פקידי המשרדים השונים לישיבות הוועדות, ותובעת מהם דין וחשבון מפורט. השיתוק הפרלמנטרי בוועדות מתבטא בעוול שנעשה לאזרחים שהחוק נחקק כדי להטיב להם, ובאין מי שיפקח הופכים חוקים לאות מתה.
חברי הכנסת החדשים באים אליה עם שורה של רעיונות לחוקים חדשים. עד מהרה הם יגלו שחלק לא מבוטל מאותם חוקים כבר נחקקו בידי קודמיהם. הח"כים החדשים ימצאו שאותם חוקים הפכו לאות מתה בספר החוקים רק משום שקודמיהם לא טרחו לכנס את הישיבות ולתבוע הסברים מהשרים שאינם מבצעים את החלטות הממשלה ומהפקידים שמנצלים את אוזלת ידם של הח"כים כדי לנהל לכולנו את המדינה.