ב-1870 נחקק חוק בבריטניה שקבע שלנשים מותר להחזיק בכסף שהן הרוויחו. נשים קיבלו את הזכות לבחור בכל מדינות ארצות הברית ב-1920, וב-1954 חוקת סין העניקה לנשים זכויות שוות לגברים בכל תחומי החיים. למרות זאת, 144 שנים אחרי פרסום "שיעבוד האישה" של ג'ון סטיוארט מיל, טקסט שזיהה את הצורך במתן זכויות לנשים כאבן דרך הכרחית לחברה שוויונית, נשים בישראל של 2013 עדיין אינן חיות בעולם שהן שותפות מלאות לעיצובו.
אינני מדברת על מקרים ברורים מאליהם של
הדרת נשים באוטובוסים בשכונות חרדיות, רצח על-רקע חילול
כבוד המשפחה בחברה הערבית או הטרדות מיניות בוטות בצבא. אני מתכוונת לתרבות של יחס מפלה כלפי נשים במקומות בהם כביכול קיים שוויון בינן לבין גברים, ומקומות בהם ערכו של האדם נקבע לפי יכולתו וכשרונו – עולם העבודה. ספציפית, אפליה במקומות עבודה בהם גברים ונשים עובדים יחדיו, באותם סוגי המשרות והדרגות ועל פניו מצופה כי יהיה שוויון גמור ביניהם.
אנשים רבים, גברים ונשים, מקבלים החלטות הנוגעות לחייהם בראש ובראשונה במטרה לקדם את הקריירה המקצועית שלהם. אנחנו בוחרים ללמוד תואר מסוים, לגור בעיר מסוימת ולוותר על פנאי לטובת שעות עבודה נוספות. נשים מתאמצות לא פחות מגברים (אם לא יותר) כדי להתקדם מקצועית. עם זאת, נשים רבות מגלות שגם כאשר הן מכהנות במשרה זהה לזו של הגברים שלצידן במשרד, היחס אליהן הוא מפלה. הבעיה היא שלרוב מדובר באפליה שאינה באה לידי ביטוי על פני השטח באופן בוטה, אלא בתרבות של יחס שנובע מהתייחסות לנשים באופן מיושן: כמחזיקות בתפקידים מסורתיים של מזכירות, כאובייקטים מיניים וככאלה שצריכות להוכיח כל הזמן שהן שוות לגברים.
סוגייה קטנונית? גם כאשר נשים מתקבלות למשרה על-סמך כישוריהן, במקומות עבודה רבים עדיין מתייחסים לנשים באופן שלא היו מתייחסים לגברים. נשים מתבקשות לקחת על עצמן תפקידי מזכירות בנוסף לעבודתן הרשמית: קל יותר לבקש מנשים להכין קפה לכולם, המשקל שנותנים לדעותיהן אינו שווה לזה שניתן לגברים, נורמות משרדיות כוללות שיחות על מראה נשים ותכונותיהן כמגדר, ואישה שמתרעמת על כך מודרת מהקבוצה, ומראה האישה עדיין משחק תפקיד חשוב בהערכת כשרונה ונתפס כתכונה שלגיטימי להעיר עליה.
ייתכן שלקורא או לקוראת הממוצעת, העלאת סוגייה זו היא קטנונית. מהי חומרתה של הבקשה מאישה לתייק כמה מסמכים לעומת יכולתה לבחור ולהיבחר, להתפרנס בזכות עצמה ולהביע את דעתה? אולם דווקא השוביניזם הסמוי, זה שקשה להוכיח אותו, מקשה על הוקעתו ומקבע נורמות של התנהגות. נשים שמבקשות להוכיח את עצמן במקום העבודה, שהיו מתלוננות על אירוע של שליחת יד לעבר ישבנן, לא יתרעמו על הערה על יופיין. נשים שמבקשות להוכיח את עצמן במקום עבודה לא יסרבו לצלצל לקבוע פגישות אף שמגבר לא היו מבקשים לעשות זאת.
מסקר שערך פרופ' אורן קפלן מהמכללה למנהל עולה, כי ליותר משליש מהנשים שנשאלו נאמר בשיחה לא רשמית במקום העבודה שתכונות "נשיות", כמו "רגישה", "נחמדה" ו"מסרסרת" עלולות להפריע לעבודתן. מתוך ההסכמה לעבוד בתוך הנורמות הללו, מתקבעת סביבת עבודה שבה הנשים כביכול שוות לגברים, אך בפועל הפער נותר על-כנו.
מדוע זה מסוכן? אם נשים מוכנות לעבוד בתוך סביבה כזו, מדוע לשנות אותה? ראשית, כיוון שמצב זה מקבע אפליית נשים. שנית, כיוון שנשים שמרגישות שהן מופלות, הופכות להיות מתוסכלות יותר במקומות עבודתן ולא ממצות את יכולתן במקום העבודה. גם הן וגם מקום העבודה והסביבה מפסידים מכך.
פתרון כפול כיצד ניתן לשנות זאת? הרי אין במעשים כאלה עבירה על החוק וכפי שהראיתי, קשה להוכיח את האפליה - הפתרון הוא כפול: ראשית, העלאת מודעות בקרב נשים וגברים לתופעה כך שכל העובדים יהפכו לסוכנים שיהיו מחויבים לסביבת עבודה שוויונית וליצירת נורמות עבודה שוויוניות. שנית, העדפה מתקנת לטובת נשים, כך שמספר משמעותי של משרות, הן של ניהול בכיר, הן של ניהול ביניים והן של חברי צוות, יאוישו על-ידי נשים. ככל שיהיו יותר נשים, באופן טבעי ייווצר יותר שוויון.
כמובן שהנאמר במאמר זה אינו מתייחס לכלל מקומות העבודה, וקיימים מקומות רבים בהם קיים יחס שווה לשני המינים. אולם, אנשים שחושבים שבישראל של 2013 המהפכה הפמיניסטית סיימה את דרכה, צריכים לוודא שבמקום עבודתם לא קיימת תרבות של יחס מפלה כלפי נשים, בין אם מעל ובין אם מתחת לפני השטח.
