כאשר עוסקים חברי הכנסת במערכת המשפט, הם נוטים להתמקד בנושאים מעוררי המחלוקת - שמטבעם מעניקים להם כותרות: יחסי בג"ץ והכנסת, אקטיביזם שיפוטי, אופן בחירת השופטים ועוד. אולם אלו אינם הנושאים החשובים ביותר. הבעיות הגדולות של מערכת בתי המשפט נמצאות בערכאות הנמוכות יותר - בתי משפט השלום, בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט המתמחים (עבודה, תעבורה, משפחה). מינוי שופטים הוא כמובן נושא חשוב המצריך חשיבה וגם רפורמה, אך הרבה יותר דחוף לעסוק במה שקורה אחרי שהשופטים מתמנים. יחסי בג"ץ והכנסת הם עניין שולי שבשולי מבחינת מספר התיקים ומבחינת ההשפעה הישירה והמיידית על האזרח מן השורה. ואילו אקטיביזם שיפוטי הוא נושא עיוני, המשליך כמעט אך ורק על היחסים בין הרשויות ולא על עניינו של האזרח המבקש צדק. העומס הבלתי-אפשרי של בתי המשפט - זהו הנושא המחייב את ההתייחסות המעמיקה והדחופה ביותר. כמעט חצי מיליון תיקים נפתחים מדי שנה, והמערכת רצה בכל הכוח כדי להישאר במקום - דהיינו: לסגור בערך את אותו מספר תיקים. היא אינה מסוגלת להתמודד עם המלאי הקיים, המסתכם גם הוא בכחצי מיליון תיקים. התוצאה היא שבהרבה יותר מדי תיקים אנו רואים פסקי דין הניתנים שלוש, ארבע ואפילו שש ושבע שנים לאחר שההליך החל. מעבר לעינוי הדין הזועק לשמיים, במקרים רבים לפסקי הדין הללו כבר כמעט שאין משמעות מעשית. תוספת שופטים אינה הפתרון, משתי סיבות. ראשית: יש מגבלות תקציביות ויש צרכים לא פחות חשובים המשוועים למענה. שנית: מותר להניח שאם יהיו יותר שופטים יהיו גם יותר תיקים, בדיוק כשם שתוספת כבישים מגדילה את מספר כלי הרכב הנוסעים בהם. לכן, הפתרונות צריכים לבוא בתוך המערכת הנוכחית. הפתרונות הללו קיימים, הם פשוטים והם צודקים. חלקם אפילו לא מחייבים חקיקה, אלא רק הנחיות מתאימות ופסקי דין מדריכים. יש פתרונות רוחב שמן הראוי להחיל על כל המערכת, ויש פתרונות נקודתיים לבעיות ספציפיות. אני מבקש להציג בשורות הבאות את הפתרונות המוצעים הללו, לתשומת ליבם של חברי הכנסת ה-19, לצד פנייה אליהם: במקום לעסוק באלפי הצעות חוק פרטיות שאינן מגיעות לידי סיום, במקום לחפש כותרות בהצעות חסרות היגיון, קחו לידיים את בעיית בתי המשפט. פתרונות לבעיה זו, ולו חלקיים, יהוו שירות ענק לדמוקרטיה הישראלית ולאזרחי ישראל.