בראשון במאי 1954, יצאנו חניכי השומר הצעיר מעין-החורש לעצרת גדולה ברמת-גן. נו כרגיל, קריאת שירים וריקודים ודקלומים וכמובן - מסכת ענקית שהכינו איתנו מורינו האהובים חנוך ויהודית ברטוב. אהבנו את המסכת וגם הקהל שנאסף באולם אהב אותה, אפילו שבסוף המופע קפץ על הבמה איזה בחור שובב מרמת-גן, וקרא בהתלהבות עצומה את שירו של אלכסנדר פן "תן לי חבר את ידך המיובלת" או אולי היה זה "הוא היה אדם פשוט", כבר אינני זוכר לדיוקו.
בתום המופע הסתבר שיש לנו בעיה קשה. נהג הטיולית לא הסכים לקחת יותר מ-50 נערים, ממש כמו שכתוב ברישיון-הנהיגה שלו, אף לא אחד יותר! הוא לא נבהל מאיומיו של ראש-הקן ולא התרצה לתחנוניו. חמישים בדיוק ולא יותר. ראש-הקן פנה אלינו חבורת הבוגרים, בקשנו לרדת מהטיולית והבטיח לנו שיסדר לנו הסעה הביתה, אפילו מתחת לאדמה...
כמובן שהוא שכח או לא הצליח או השד יודע מה, שום הסעה לא הגיעה, ואנחנו - חמישתנו - יצאנו למסע לילי בלתי נשכח, מרמת-גן לעין-החורש בליל שבת בחודש מאי, שהיה כמאמר השיר "יפה יותר מכל המאיים שילדה אי-פעם אמא אדמה"...
איכשהו הצלחנו לעצור טרמפים עד משטרת כפר-סבא, אך שם נתקענו. השוטרים הנחמדים השקו אותנו בתה חם וכיבדונו בלחם וריבה, והבטיחו לקחתנו למשטרת בית-ליד מייד עם אור ראשון... אבל היינו צעירים ואופטימיים ומלאי השראת חג, והחלטנו לצאת לדרך ברגל ויהיה מה. זה היה מצעד לילי שלא אשכח לעולם.
שייטנו בתוך מנהרה ריחנית ומשכרת של פריחת ההדרים, הרוח היבשה החמסינית ייבשה את הזיעה ואנחנו הפלגנו בכביש כפר-סבא בית-ליד, כאילו לא שלושים קילומטרים מפרכים לפנינו, אלא שלושים צעדי-ריקוד על איזו רחבה מופלאה.
ע. הלל ליווה אותנו כל הדרך! התחלנו כמובן "בסיבוב כפר-סבא" המרגש ועברנו כסדרם כמעט את כל שירי "ארץ הצהריים" שכל-כך אהבנו. נפלה עלינו לפתע השראה פואטית קסומה, שקיצרה את דרכנו והעיפה אותנו לבית-ליד, כאילו הונעלנו בסנדלי קסם, ולא בסנדלים החדשים של הסנדלרית של הקיבוץ. כולל הקריצות הזימתיות-כביכול ב"זבח הבשרים לבשרים", ו"שירה לעיני נערה" שאחרי הכל היינו ארבעה בנים ובת אחת, שידעה את כל שיריו בעל-פה! ואכן הללנו את השמיים באותו הלילה, ממש כמו שכתב ע. הלל בשירו "הללו שמי כוכב".
כמה היינו רוצים לשבת על מכונית-המשא מהשיר הנוגע "על מכונית-משא דודג' בכביש חיפה - תל אביב"! והרי ממש על הכביש הזה צעדנו! שחים תחת חופת ההדרים המלבינה, ומסוממים מניחוחה. אבל מכונית-המשא לא הגיעה. וכביש חיפה-תל אביב, המכונה היום "כביש 4", נותר ביתמותו, שהייתה לרגע גם יתמותנו, נשכחים מהורינו מראש-הקן הבלופר וממיטותינו שהמתינו לנו במוסד שבקיבוץ.
אל משטרת בית-ליד הגענו שפופים ועייפים. השוטרים שוב גילו אדיבות למופת. השמש כבר כמעט עלתה, והם הציעו לנו תה חם ותנומה קלה על ספסלי העץ שבתחנה. אבל אנחנו התאוששנו ויצאנו שוב לכביש, עם "כיתה בארץ" ועם "דבר החיילים האפורים" ועם שירי זיכרון חודרים נוספים.
וכאילו נזרקה נבואה מעטו של ע. הלל, ומגרוננו, ששרו את מקצב שירי-הזיכרון החודרים שלו, עצרה לידנו משאית ממושב רישפון ועליה כשני מניינים של אבלים שנסעו לקיבוץ בית-אלפא או עין-חרוד, לשבעה לזיכרם של שני החללים הצעירים עודד וגמייסטר ושושנה הר-ציון, שנפלו מידי הבדואים במדבר יהודה.
אזכיר כאן את ידידיי ששילבו ידיים ושפכו את נשמתם אל שירי ע. הלל בלילה ההוא: אבשלום ונורית, גדי ועודד ואני המחרה אחריהם. האם גם הם זוכרים עדיין את הלילה ההוא?
שנים על שנים אני זוכר את הלילה ההוא. את המנגינה הקסומה של שירי ע. הלל שעליה צלחנו את הכביש הלילי. ואת סיומה הטראגי והדראמטי, כשהתאמתה לפתע הוויית האבל של שירי-הזכרון המופלאים שלו. וגם כיניתי בשם את הצליחה הפואטית ההיא: "ארץ הצהריים הלילית...".
ספרי שירתו של ע. הלל, כונסו לאחרונה בכרך אחד "כל השירים", בהוצ' הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק. הכרך כולל את ספריו:
ארץ הצהריים - 1950
נשרה - 1962
טרוף טורף - 1964
הודיה - 1973
דברי - 1980
יוסף ואשת פוטיפר - 1982
וכן את שיריו מן העיזבון
אחרית דבר לכרך השירים - חיים גורי.
