קשה לא להבחין שהדיונים הקואליציוניים ממשיכים את מגמת הדיונים הפופוליסטיים שהתנהלו כאן בתקופת הבחירות, כאשר המפלגות עוסקות בסיסמאות במקום בבעיות האמתיות של מדינת ישראל. סוגיית השוויון בנטל, סוגיית הסיוע למעמד הביניים וסוגיית חידוש התהליך המדיני הם נושאים מורכבים שעליהם צריך לעשות דיון ענייני, ולא דיון שטחי כפי שאנחנו עדים לו היום.
לא ניתן יהיה לגייס את החרדים ולגרום להם להצטרף לשוק העבודה וגם לא ניתן יהיה לעשות בישראל מהפכה כלכלית שתשפר את מעמדו של מעמד הביניים, בלי תוכנית מפורטת ומסודרת שתגדיר את המטרות ותתווה את הדרך להשיג את מטרות אלה. גם התקדמות בנושא המדיני לא תושג, אם לא יגובש תהליך ארוך טווח ברור ומסודר שיכלול את הצעדים שיש לעשות על-מנת להגיע להסדר. המשא-ומתן הקואליציוני הוא לכן חסר תוכן, ואם לא נייצר עכשיו דיון מהותי יותר בנושאים הללו אז שוב תהיה לנו ממשלה משותקת שלא תקדם שום נושא.
מתווה לפעולה בשוויון בנטל השוויון בנטל הוא בעיקר סיסמה פוליטית שיש לה המון פירושים, אבל מאחר שאזרחים רבים מרגישים שיש צורך לקדם שוויון כזה אז צריך להבין טוב יותר איזה שוויון אנחנו באמת רוצים. השאלה הראשונה שאנחנו צריכים לשאול את עצמינו היא האם השוויון בנטל יושג אם נגייס את החרדים או שיותר חשוב שהחרדים ישתלבו בחברה הישראלית - יעבדו ישלמו מיסים ויפסיקו לחיות על קצבאות ועל הטבות שמהם הם נהנים בגלל סחטנות פוליטית. סוגיית הגיוס לצבא אומנם מקבלת כבר שנים רבות כותרות פופוליסטיות, אבל זה בכלל לא בטוח שלא עדיף דווקא להתמקד בדברים אחרים שנוגעים לשוויון בנטל.
מדינת ישראל לכן זקוקה לתוכנית כללית שתבחן מהתחלה עד הסוף את נושא השוויון בנטל, כאשר צריך לבחון בצורה ריאליסטית מה אכן יגדיל את השוויון בנטל ומה ניתן להשיג. יתכן שעדיף עכשיו דווקא להתמקד במאבק על החינוך כדי לגרום לחרדים להפוך להיות חלק מהחברה הישראלית עוד לפני שהם מגיעים לצבא, ולכן זה חשוב מאוד שמקבלי ההחלטות יתכננו את הפעולות שלהם ולא יקבלו החלטות פזיזות.
מתווה בסיוע למעמד הביניים ההבטחה לעזור למעמד הביניים גם היא פופוליסטית, כי אף אחד לא הגדיר לעולם מה הוא מעמד הביניים ולכן גם אין הסכמה על הצעדים שישפרו את מצבו. מבחינה מסוימת נוהגים לומר שכל השכירים במשק הם מעמד הביניים, אבל האם זה נכון שאנשים שמרוויחים מאות אלפי שקלים כשכירים הם באמת האנשים במעמד הביניים שאת מצבם חשוב לשפר. האם זה לא נכון לקחת יותר מיסים מאנשי "מעמד הביניים" שמחזיקים חמש או עשר דירות, ולתת יותר לזוגות צעירים שגם הם "ממעמד הביניים" ואין להם אפילו דירה אחת.
במקביל האם זה לא נכון להעלות את המחיר על הדלק צעד שכביכול פוגע במעמד הביניים, ולהוזיל דווקא את התחבורה הציבורית שמשמשת לא פחות את מעמד הביניים. שאלות אלה לכן נוגעות לנושא הרבה יותר רחב מדיון סתמי על מעמד הביניים - נושא המיסוי שבאופן כללי צריך להיות הרבה יותר פרוגרסיבי. במקום לדבר רק על מעמד הביניים צריך לקיים פה דיון ענייני על חלוקת המשאבים בארץ, וכתוצאה מכך גם להחליט על חלוקה צודקת יותר שתתגמל גם את אלה במעמד הביניים שבאמת צריכים לזכות ליותר התחשבות מהמדינה.
מתווה מדיני הדיונים הקואליציוניים בנושאים המדיניים הם לא פחות פופוליסטיים משאר הנושאים, ואם הדיון יישאר סביב כן חידוש השיחות או אי חידושם לא תהיה התקדמות מדינית. המדינה צריכה לגבש הסכמה לגבי עקרונות המשא-ומתן, כאשר זה כבר לא מספיק לדבר רק על שתי מדינות לשתי עמים ויש צורך אמתי לבחון לפרטים מה אומרת האמירה "שתי מדינות לשתי עמים", והאם הממשלה הבאה אכן תעשה מעשים להגשמת האמירה הזאת. לדוגמה האם הקואליציה החדשה תהיה מוכנה לוותר ולעצור את הבניה בהתנחלויות, או שהיא תמשיך בקו של הממשלה הקודמת שאפשרה להתנחלויות לחסל את הסיכוי לדיאלוג עם שכנינו. אין משמעות לכן לדרישה של מפלגות מסוימות לחדש את תהליך השלום, מבלי שיש מתווה ברור כיצד עושים זאת ובניית הסכמה לגבי הצעדים שיובילו אותנו למטרה.
הפופוליזם הזה של המפלגות במשא-ומתן הקואליציוני עכשיו הוא לכן מדכא, כי הוא מעיד על כך שאין באמת כוונה לעשות שינויים בסטטוס קוו הן בתחום השוויון בנטל, הן בתחום הכלכלי חברתי והן בתחום המדיני. כנראה שבשנתיים הקרובות שבהם תשרוד הממשלה הזאת אנחנו נמשיך לראות עושק של הציבור הישראלי, פגיעה קשה במרקם החברתי הישראלי, וקיפאון מדיני שכנראה גם יוביל עלינו לחץ בינלאומי כבד. כולנו לכן חייבים לדרוש עכשיו דיון יותר ענייני בסוגיות הללו, שבעשור הקרוב יקבעו את גורלה של מדינת ישראל.
