למי שייך ערוץ 1?

אזרחי ישראל מממנים באמצעות האגרה שהם משלמים לרשות השידור את שידורי הטלוויזיה הישראלית, שאמורה להיות ממלכתית ומאוזנת, וצריכה לייצג מגוון של דעות. האם זהו המצב בערוץ הראשון של מדינת ישראל? הצופים בתוכנית "יומן" המוגשת מדי ערב שבת זוכים לשמוע שבוע אחרי שבוע פרשן פוליטי של עיתון אחד, המייצג מגזר קטן ומסוים מאוד בציבור הישראלי. הכוונה לעיתונאי הארץ ארי שביט. בעיתונו רשאי הנאור בעיני עצמו להביע את דעותיו, כולל אלה שהן שנויות במחלוקת ונראות לעתים כגירסה מעודנת של דעותיו של עמיתו, גדעון לוי. במאמריו הוא חוזר שוב ושוב על שקר "הכיבוש" כמקור לכל בעיותיה של מדינת ישראל ותובע מראש הממשלה להחליט על "הפתרון" המקובל על עיתונו, לסיים את "הכיבוש" ולהסגיר את לב ארץ ישראל לאויביה. גם עשרים השנים שבהן מנסה ישראל ללכת בדרך מפוקפקת זו ללא שלום או אפילו "שלום" אינן מונעות אותו מלהמשיך לדרוש מראש הממשלה שוב ושוב לשוב ולהטיח את ראשו ואת ראשינו בקיר, בניגוד לניסיון המצטבר, בניגוד להיגיון הבסיסי ובניגוד למצע שלפיו נבחר בנימין נתניהו. אנחנו ראויים לעיתונות אחרת! הטלוויזיה הממלכתית אינה אמורה להיות שופר של הארץ. היא צריכה לתת ביטוי גם לבעלי דעות אחרות. היא אמורה להציג גם את מי שיודעים שהכיבוש בארץ ישראל הוא הכיבוש הערבי, וש"הפתרון שאין בלתו" כלל איננו פתרון. ואל יאמרו לנו שאין בנמצא פרשן מן הימין שיוכל להתייצב באולפן הטלוויזיה בערב שבת, בטענה הכוזבת שאין ימין חילוני. יש ימין כזה ואסור להעלים אותו או להכחיש את קיומו (טענה שלמרבה הצער מושמעת גם על-ידי גורמים שונים ושוגים בימין הדתי). דוגמאות: עו"ד נדב העצני, עו"ד ד"ר חיים משגב, הח"מ ד"ר רון בריימן, ועוד. אזרחי ישראל זכאים לעיתונות אחראית יותר, מאוזנת יותר, חוקרת באמת, כזו שתחקיריה אינם מסתתרים מאחורי הכסות המפוקפקת של "אמת לשעתה", כזו שאינה מחפה על פרות קדושות וכזו שאינה מקדמת סדר יום שונה מזה שבחרו אזרחי ישראל. גם התקשורת זקוקה לביקורת.