בפרשת משפטים, מופיע הציווי "א-להים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר" (שמות כב, כז). מפשט הפסוק המוגנים מפני קללה ומארה הם ה'א-לוהים' ו'הנשיא'. פרשני המקרא (אונקלוס, תרגום יונתן, ראב"ע, ספורנו, רבינו בחיי) ייחסו את התואר א-לוהים המופיע בפסוק ל'שופט' בשר ודם.
'נשיא' האמור כאן מוסב לדמות העומדת בראש האומה, הכוונה לבעל שררה בישראל וזאת מבלי כל קשר מהיכן יונק את כוחו מהתורה או מסדרי שלטון אחרים, כך מלמדנו בעל ספר החינוך (מצוה עא) "כוונת הכתוב להזהירנו על כל מי שהוא ראש שררה על ישראל בין ממשלת מלכות בין ממשלת תורה". הציווי אוסר את ה'קללה' ואת ה'מארה', ההבחנה בין השתיים הינה שקללה משמעותה זלזול ופגיעה ב
כבוד המנהיג, והמארה מבקשת לפגוע במנהיג ממש, כדוגמת טקסי 'פולסא דנורא'. ומכאן נוכל להגדיר בבירור שאיסור זה מטיל חובה על אזרחי המדינה לכבד את מנהיגי הציבור העומדים בראשה.
הטעם להגנה זו היא מפני שרגילים בני אדם לקללם מחמת ביקורת ציבורית הנמתחת על מעשיהם (רשב"ם). ספר החינוך (מצוה עא) מרחיב את ההסבר ותולה את האיסור בטיבם של יחסי מונהג מנהיג. לשיטתו מושכל יסוד בהלכות נבחרי ציבור שאין למצוא הסכמה גורפת מצד העם לגבי זהות מנהיג. גם אם ניטול את המנהיג האידיאלי הרי שגם לו נמצא מתנגדים וגם בפעולותיו נמצא דופי. יחד עם זאת כדי לשמור על חיי חברה תקינים אנו מחויבים בשמירה על כבוד המנהיג וכיבוד מוסדות השלטון.
בפועל יותר קל לציבור לקבל את הזהירות בכבוד מנהיגיו וזאת משתי פנים, מהפן ההלכתי זו מצווה, ומהפן הדמוקרטי הוא הנבחר, הוא המנהיג וזאת בלי כל קשר אם הענקתי לו את קולי, או אם אני מסכים לעמדותיו, עלי לכבדו, ולו מהטעם שמחר כאשר יבחר מנהיג לטעמי אצפה שיכבדו אותו. אלא שלעיתים דווקא כבודה של אשת המנהיג הופך לדבר שניתן לוותר עליו, שכן, ומציאות חיינו תוכיח, שאפשר לזלזל בכבודה של אשת המנהיג, שנכון להשמיץ אותה, שניתן להפריח עליה סיפורים, שזה בסדר לצרף אותה או להדיח אותה מקורס טרור ועוד כהנה וכהנה.
זאת לצד העובדה שכל המניעים לפגיעה בכבודה כשרים החל מסתם הערה בשביל ההלצה, וכלה בביקורת שמטרתה לפגוע במנהיג עצמו. כאשר ברור שהחשיפה הציבורית לה זוכה אשת המנהיג היא תוצר לוואי של תפקידו הציבורי של בעלה, היא כאשתו לא ביקשה להנהיג, היא לא התמודדה בבחירות, והיא גם לא זו שמנהיגה, היא רק אשת המנהיג ובכל זאת כל הזרקורים מופנים גם אליה. וכאן עולה השאלה האם דמה מותר? האם כבודה אינו חשוב כמו של בעלה בעל השררה? האם מותר לקללה, לבזותה להשפילה?
לטעמי דומה שתחולת הציווי בדבר פגיעה בכבודו ובמעמדו של מנהיגי הציבור אינו עוצר במנהיג עצמו, ויש להרחיבו כך שיחול גם ביחס הציבור לאשת המנהיג. הרחבה זו מושתת על הראיה היהודית, שאשה לבעלה ובעל לאשתו נחשבים לאחד. אושיותה של תפיסה זו נטועים בבריאת האדם וחוה בגן עדן שעה שמצהיר האדם: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. על כן יעז איש את אביו ואת אמו ודבק באישתו והיו לבשר אחד" [בראשית ב, כג-כד] בחז"ל מוכר הביטוי "אישתו כגופו" לביטוי זה קיימות השלכות משפטיות, כך למשל אדם המבייש אשה נשואה חייב לשלם חלק מתשלומי הבושת והעוגמת נפש לבעלה, הטעם לפיצוי זה משום שאשתו כגופו של אדם ודינם כאדם אחד ומכאן שהמבייש אשה כאילו בייש את בעלה בעצמו. (בבלי יבמות, סז ע"א)
הנה כי כן ראוי לצד העיקרון של האיסור לקלל ולבזות והשמירה על כבודם, של מנהיגנו להחיל ולאמץ עיקרון זה גם על אשת המנהיג כך שגם היא תהא חסינה מפני ביזויה, השמצתה ופגיעה בכבודה. הבה נותיר אותה מחוץ לשיח הציבורי ונאמץ את אשר הורה לנו דוד המלך "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה, יד).
