הם מופקדים על בטחון המדינה ויותר מכל אמורים לנצור את לשונם. ובכל זאת נגועים לא מעטים מהם בנגע הפטפטת, כשהגדול מכולם הוא לא אחר משר הביטחון בכבודו ובעצמו.
בישראל קיימת, אומנם, צנזורה צבאית על מה שמתפרסם בתקשורת, אבל זו איבדה זה מכבר את הדומיננטיות שלה מן העבר.
אף שהיא מוטלת על מה שמתפרסם לציבור, יודעת התקשורת למצוא דרכים נלוזות כדי לעקוף אותה בגדול. כך, למשל, אל מול העמימות הרשמית-לכאורה, מסתמכת המדיה על מקורות זרים ומצטטת אותם באישור הצנזורה.
אלא שהשבוע הגדיש שר הביטחון,
אהוד ברק, את הסאה ובמסלול עוקף-צנזורה רמז, במו-פיו בבירור, שידי ישראל היו מעורבות בלוחמת המורדים בסוריה נגד שלטונו המדכא של אסד. בכך הפר ברק, בגלוי, את ההסכם הבלתי-כתוב של שמירת עמימות ביטחונית.
למען הגילוי הנאות צריך להודות שידי ישראל כבר היו מעורבות בעבר בסיכול איומיהם של גורמים עויינים לה מעבר לים. אלא שהדברים, גם אם לא הוכחשו על-ידי הגורמים הרשמיים, הם מעולם לא אושרו על-ידיהם בפה מלא.
ללא היסוס מסתבר שאהוד ברק איננו הביטחוניסט היחיד בפטפטת. לא מכבר קדמו לו שניים שעמדו בראש זרועות הביון הכמוסות של ישראל: ראש אמ"ן לשעבר, אלוף (מיל.) אהרון זאבי פרקש, וראש המוסד בדימוס,
אפרים הלוי. היה זה כששני האישים המלומדים בתחומם לא היססו לנקוב בטווח ברור של זמן להתקפה ישראלית אפשרית באירן ושיחקו בכך לידי האויב.
הצרה היא שהפטפטת הבלתי-נלאית לא רק שאינה תורמת לחיסולן של הסכנות האורבות למדינה - היא אפילו מעצימה את קיומן ביתר-שאת. באשר לאירן, יהיה בה, אולי, כדי לעכב, במידה מסויימת, את פני הרעה של תוכנית הגרעין, אבל בשום פנים ואופן לא את מניעתה המוחלטת. יתר על כן: היא אף עלולה לגרום לעימות חזיתי, שאת תוצאותיו מי ישורנו.
אותם דברים אמורים, בבוא השעה, גם בסוריה, שלמזלה הגדול של ישראל עסוקה, לפי שעה, בבעיותיה הפנימיות. אבל גם כך לא מומלץ להעיר את הארי מרבצו.
בשורה התחתונה צריך להודות שהצנזורה הצבאית איבדה מן הכוח שהיה לה ושוב אין היא מצליחה להטיל את חיתתה על חרצובות לשונם של מי שאמורים לנצור בגדול את פיהם.
