הכנסת ה-19 חייבת לשנן את פרשת משפטים

עשרות חברי כנסת חדשים חובשים את ספסלי הכנסת ה-19. מנסים לצייד אותם בטיפים כיצד להיות חברי כנסת, הממלאים את שליחותם נאמנה. לא להסתפק בצריחות וולגריות, גימיקים, נאומים מתלהמים ושפיכת כוס מים על הזולת. אני מציע לחברי הכנסת החדשים את העיון בפרשת השבוע - פרשת "משפטים". פרשה המעבירה אותנו למציאות של חודשיים אחרי שעם עבדים פורק את עול עבדות מצרים ויוצא בהמוניו למסע הארוך למימוש חיי החופש והחרות. העם ניצב בפני מעמד נורא-הוד ונשגב, בו הוא מקבל את הלוחות עליהם חקוקים הדיברות. מיד לאחר מכן הוא מקבל צווים אלוהיים נוספים, כשהראשון שבהם הוא הצו המחייב להגיש את מלוא הסעד לאדם, שמוכר את כוח העבודה שלו ונאלץ לחיות חיי עבדות. במציאות של אותם ימים זה צו המחייב כיצד להתייחס בכבוד לָעֶבֶד. במציאות חיינו יש לתרגם זאת ביחס של כבוד ומתן מלוא הפיצוי ההולם ומתן התנאים לאדם הָעוֹבֵד. הצו הראשון בפרשת משפטים יוצר מערכות הגנה על העבד העברי, על כבודו, תוך סלילת נתיבים לבניית חיים חדשים. הצו הזה חייב להיות מתורגם למציאות חיינו, איך אנחנו יוצרים את מערכות ההגנה שדורשת פרשת משפטים כלפי רבבות עובדים, שמוצאים עצמם במציאות של עֲבָדִים בחברות כוח-אדם. איך אנחנו מתמודדים עם סוחרי הָעַבְדוּת המודרנית, הפועלים בגיבוי מלא של החוק והמשפט בישראל. הצו הראשון בפרשת משפטים קורא לנו לחתור כיום למציאות חיים, בה לא יהיו עובדים עניים חסרי כל וחסרי זכויות אדם. הצו הראשון בפרשת משפטים מחייב אותנו לבנות חברה, בה לא יהיו עובדים שייאלצו להיאבק על הישרדותם הפיזית, ובאי-יכולת להיות אזרחים תורמים לחברה, משלמי מיסים, כי שכרם מתחת לסף המס. חברה מסייעת ושוויונית בפרשה שלפנינו [שמות כ"ג, פס' 20] מתבשר משה - "הִנֵּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָך לְפָנֶיךָ לְשׁוֹמְרְךָ...". משה מתבשר שאלוהים שולח לו מלאך להנהיג את עם ישראל. הזיהוי האחד המקובל בפרשנות חז"ל, כי מדובר בזיהוי של מלאך שמיימי פשוטו כמשמעו. רבים מזהים כאן אובייקט ממשי כלשהו. מקובלת עלי גישת הראב"ע - רבי אברהם אבן עזרא - שלא מדובר במלאך שמיימי. לדעתו, מדובר בקודקס חוקים הפרוס בפרשה שלנו - פרשת משפטים. הרמב"ם סבר, שמדובר בנביא. אני הקטן איני מבקש להכריע בין ענקי הרוח. בצניעות אני מאמץ את הגישה שמה שצריך להנחות את החברה, ללכת לפניה ולשומרה - חייב להיות הקוד החברתי. זו חייבת להיות חתירה ללא לאות ליצירה תרבות חיים ותורת חיים, היונקות ומושפעות מהחזון של הפרשה שלנו, בה "גֵּר לא תּוֹנֶה וְלא תִּלְחֲצֵנוּ כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". חברה בה "כָּל אַלְמָנָה וְָיתוֹם לא תַּעֲנוּן". חייבת להיות חברה, בה "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמְךָ, לא תִּהְיֶה לוֹ כְּנוֹשֶׁה". חברה פתוחה לצעקתו של החלש והאחר - "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי, כִּי חָנוּן אֲנִי". לפני שיושב מרום ישמע את צעקתו, אנחנו כחברה חייבים להיות קשובים לצעקתו ולכאבו ולתקן את המעוות. התיקון יכול לקרום עור וגידים רק אם נשתית דפוסי חברה שוויוניים, האומרים לא למציאות של קוטביות חברתית הרסנית. במארג הזיכרון הקולקטיבי בפרשה אנו רואים מצוות בהן השימוש הוא בלשון יחיד וישנן מצוות בהן השימוש בלשון רבים. השימוש בלשון יחיד נועד לחזק ביחיד אחריות אישית. הפרשה מבקשת לחדד את האחריות שיש לכל פרט ופרט בחברה לנוכח מציאות, שמתרחשת בה פגיעה של חברה בחלש ובאחר. השימוש בלשון רבים מצביע על המחויבות של החברה בכללותה לא לעלות על שרטון של עוול חברתי. כחברה אנו ארוגים במארג הזיכרון הקולקטיבי, שחייב תמיד ללוות אותנו ולהזכיר לנו מאין באנו. חווית הזיכרון הקולקטיבי נועדה להיות בלם בפני שימוש באמצעים לא מוסריים כלפי האחר והחלש שבתוכנו. אנו חייבים לזכור שבאנו ממציאות של "גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". מודעות עמוקה לעבר ההיסטורי, בו היינו קבוצת מיעוט נרדפת, חייבת להנחות אותנו בעת קריאת פרשת שופטים. אני מצר על כך, שהמודעות הזו נשחקה במידה רבה במציאות של יוהרה והתנשאות ששטפה את החברה שלנו.