כולנו רוצים היפרדות. היפרדות בשלום ולשלום. מ"שלום עכשיו" ועד "האיחוד הלאומי" כולם רוצים היפרדות בשלום מן העם הערבי. היפרדות לשלום, כי זה בתורשה התרבותית שלנו. אברהם ולוט, יעקב ולבן, ישראל ועשיו, קבלת החלטת החלוקה, קווי 1949 - כולם מתכוונים לדבר אחד: היפרדות בשלום. אנו כאן והם שם, כי רק עם אויבים עושים שלום, וכל הסיסמאות היפות, הנכוחות, הצודקות, המשפטיות, שאם רק יתקיימו - יבוא שלום עלינו. ובכל זאת, השלום מסרב לבוא. כי למרות כל הניסיונות להיפרד לשלום, הם אינם רוצים להיפרד לשלום. יש אפס הגירה של ערבים מישראל של תש"ט-תשכ"ח. להפך, קיימת נהירה של ערבים בכל דרך - איחוד משפחות, שימוש בבתי המשפט של היהודים הרחמנים, עתירות לבתי משפט בינלאומיים, פסקי דין נגד גדר הפרדה - ההיפרדות לשלום אינה חלק מסדר היום של האנשים שמהם אנו רוצים להיפרד לשלום. והנה הכוכב החדש בשמי הפוליטיקה הישראלית - לוחם סיירת, איש טכנולוגיה עילית, יו"ר מועצת יש"ע שמתגורר ברעננה - נפתלי בנט. תוכניתו המהפכנית: היפרדות! ישראל תספח את שטחי C על-פי מפות הסכמי-אוסלו, תציע לערבים בשטחים אלה אזרחות ישראלית, תפקיע את סמכויות השלטון הצבאי ותכנס אותם תחת שלטון אזרחי ישראלי כמו בתל אביב, כמו באשקלון, כמו ברהט, ותיפרד מכל השאר. תוכנית ההתכנסות של אולמרט וציפי, אך בהיפוך: המדינה הפלשתינית שזה עתה זכתה להכרה במליאת האו"ם תישאר כמות שהיא בשטחי A ו-B, ושם תהיה לריבון. הפרדה מושלמת, היפרדות לשלום ובא לציון גואל. תוכנית זו אינה שונה בעיקרון מכל תוכניות החלוקה שהיו אי-פעם, אלא במינון. באופן פלאי הערבים אמורים להסכים לקבל אפילו פחות ממה שהציעו להם כל מנהיגי ישראל עד עתה, כלומר תוכנית שהיא פחות או יותר נסיגה לקווי 1949, והעולם צמא הנפט, המסונן כולו בעושי דבריהם של מעצמות הנפט, יקבל את הדברים מחוסר ברירה. אלא שמבט על המפה מגלה את המובן מאליו: שטחי ABC אינם עוגת שכבות, או פצלי בצל, או פלחי פומלה. יהודה ושומרון הם חלק מן המארג המשוגע של ארץ ישראל שבו פיסות קרקע יהודיות וערביות מעורבות זו בזו - מלהבים-רהט בדרום דרך קדומים-קדום במרכז השומרון ועד מעלות-תרשיחא בצפון. כל היפרדות של שטחי C הישראלים משטחי AB ה"פלשתינים" היא מנטלית, תרבותית, כלכלית, אך לא גיאוגרפית. הצבת גבולות בני הגנה על בסיס תוכנית זו היא קשקוש חסר תוחלת. האם נפתלי בנט אינו אלא יריב אופנהיימר במינון אחר? האם נפתלי בנט, איש שהשטח נהיר לו דרך הרגליים, אינו מבין שהתוכנית הכה-הגיונית שלו היא למעשה אונס השטח?

מרחיבי ההתישבות אינם מצביעי מרצ או מירב מיכאלי וכאן נכנסת תורת החיכוך. היהודים לא המציאו אותה, שכן אנו כאמור מעדיפים דווקא היפרדות בשלום, עד כדי אהבת הגטו. מי שהמציא אותה הם הערבים, המוסלמים. זהו אחד ההבדלים היסודיים שבין האיסלאם לבין היהדות. היהדות אוהבת סייגים ומכבדת גבולות. תפילתה היא "ושבו בנים לגבולם". לא לאימפריה ולא לכיבוש עם זר, רק לגבולם ההיסטורי והטבעי. האיסלאם לעומת זאת פורץ סייגים ומתעב גבולות. כפי שאמר ברנרד לואיס: גבולות האיסלאם תמיד מדממים. כדי להבין את גישת האיסלאם לגבולות, כדאי להתבונן בכיבוש הזוחל של אירופה, המתבצע מזה 50 שנה על-פי משנתם הסדורה של "האחים המוסלמים". מוסלמים נאחזים בשכונה, בתחילה בשקט, בצנעה, תוך שמירה קפדנית על יחסי שכנות טובים. לאחר שמספרם עולה על חמישה אחוזים, הם מתחילים לבקש, ואחר כך לדרוש, התחשבות בצרכיהם המיוחדים. החיכוך עם האוכלוסיה המקומית הולך וגובר, וכאשר חלקם מגיע לכדי חמישית, יש עליית מדרגה בחיכוך האלים, עד כדי עזיבה הולכת וגוברת של הילידים, וצביעת השכונה בצבע האיסלאם. בשלב מתקדם יותר מוגדר השטח כדאר-אלאיסלאם - שטח מיוחד שבו הולכת ומתרופפת אחיזתו של החוק המקומי, בשל סיכון לשוטרים ולנציגי החוק. בשלב זה עזיבה של המקומיים הופכת לנהירה החוצה. נשארים רק הקשישים או אלה שמצבם אינו מאפשר להם להתחיל מחדש, שכן רכושם במיקומם הנוכחי הפך לחסר ערך כלכלי. על הפוליטיקאים המקומיים להתחשב בכוח הדמוגרפי העולה ולהתאים את דעותיהם לאלה של הבוחרים, ובכלל זה הבעות אנטישמיות ואנטי-ישראליות. בצרפת ישנם מאות שטחים מיוחדים. כך גם בגרמניה, הולנד, בריטניה, בלגיה, שוודיה נורווגיה ודנמרק. אפשר לדמות את כל הארצות הללו לחלוקה לשטחי A B ו-C, כאשר רשות האיסלאם שולטת בשטחי A שליטה ללא מצרים, ושומר נפשו ירחק, ואילו שטחי B ו-C מועמדים להיכלל בשטחי A ההולכים ומתרחבים. הבעיה מוחמרת עקב גבולותיהן הפרוצים, על-פי החוק, של מדינות אירופה, המאפשרים למהגרים ולפולשים להסתנן לאותם שטחים מיוחדים ולהרחיב בהסננה ודחיקה את גבולותיהם ללא כל התנגדות נראית לעין. די להתבונן בכפרים ג'דיידה-מכר, או בכל כפר מוסלמי, כדי להיווכח כי שיטת החיכוך אכן פועלת, לרעת הילידים היהודיים; או לשמוע מפי תלמידים יהודיים בעכו אודות ההתנכלות היומיומית של תורת החיכוך המוסלמית. ההתקוממות האיסלאמיסטית המפילה את רודני ערב אחד לאחד מספקת עוד מבט מזוויע על הדרך שבה מוסלמים נפרדים האחד מן השני לשלום. לכאורה, המשבר בסוריה יכול להיפתר בדרכי שלום דרך בידול אוכלוסיות, הקמת אוטונומיות וייסוד ממשל פדרלי כלשהו. אך המציאות מראה שפתרונות בדרכי שלום אינם קיימים. התקן הוא מלחמת מגזרים רווית דם ויצר נקמה, טבח הדדי והרס ללא מצרים מהולים בצווחת "אללה אכבר". אם הערבים העלאווים, הדרוזים, הסונים והנוצרים אינם יודעים להיפרד לשלום, כיצד ייפרדו מריבונות יהודית המחללת את האיסלאם בעצם קיומה? הוויכוח הפוליטי הישראלי ניטש סביב שאלה אחת ויחידה: כיצד להתמודד עם תורת החיכוך המוסלמית. שיטה אחת, נקרא לה שיטת אופנהיימר, קוראת להיפרדות מדינית, תוך ויתור על שטח לטובת שימור הרוב היהודי במדינה הננסית שתישאר, מאוימת ככל שתהיה. השיטה השנייה, זו של בנט, גורסת כי יש ללמוד מן האויב וליישם באורח ממלכתי את שיטת החיכוך: לא להיפרד, אלא דווקא לחתור למגע, לא לחשוש מן הקירבה, אלא דווקא לדחוק את הקצוות ולסנן את מחנה האויב בגרעינים קשים של יהודים. שיטת החיכוך ההולך וגובר תשרת את מי שעיקש יותר, ועל-פי גירסת בנט, היהודים הם עם קשה עורף, עיקש וקישח, וככל שימררו את חייו, כן ירבה וכן יפרוץ. על תוכנית האזרוח של שטחי C של בנט נמתחה הביקורת שהיא למעשה מקבלת את הסכמי אוסלו, דהיינו, את זכותו של עם זר לישות פוליטית בארץ ישראל. ולא היא. אזרוח שטחי C משמעותו אימוץ אסטרטגיית החיכוך: פתיחת השטח לבנייה יהודית, ללא התערבות הגורם הצבאי שהוא מעיקרו שונא-חיכוך. סביר שהיהודים שירצו להתיישב בגב ההר ולהרחיב את הישובים הקיימים, אינם מצביעי מרצ או סרבני שירות נוסח מירב מיכאלי או פחדני חיכוך נוסח עמרם מצנע. סביר שאלה יהיו הדור השני והשלישי של המתיישבים המקוריים, ושאליהם יצטרפו מאות אלפים של נאמני ארץ-ישראל השואפים להקים את ביתם בלב הארץ. מחירי הדיור הבלתי נסבלים בגבולות אושוויץ יאיצו את התהליך עוד ועוד. החיכוך הבלתי נמנע עם המוסלמים בדרכים ובצמתים אומנם יצית לא מעט בעירות קטנות, אך בסופו של דבר יבהיר למוסלמים כי, בניגוד לתהליך באירופה, שטחי A הם אלה שיצטמקו תחת הלחץ שמסביבם, עד כדי בחירה בעזיבה לעבר הירדן המזרחי, מקומם הטבעי, שם יוכלו להילחם על הקמת ישות המייצגת אותם באמת. בטוחני שבנט לא יודה בתורת החיכוך, וזה באמת לא משנה. ההיפרדות לשלום היא אסטרטגיה שנכשלה מזה 100 שנה, לא כיוון שלא ניסינו מספיק, אלא כיוון שהיא הפוכה לדרך המוסלמית. אימוץ תורת החיכוך היא הדרך הארוכה, אך הבטוחה, לסיום הסכסוך באופן הפחות מדמם, בדרך שהערבים באמת מבינים ואולי אף מכבדים.