בעקבות הגילויים הגזעניים והאלימים של קומץ אוהדי בית"ר ירושלים, נפגשו ראשי תנועת בית"ר העולמית יחד עם חניכים מסניפי התנועה בארץ ובחו"ל, עם שחקני הקבוצה, העניקו פרחים לשחקנים הצ'צ'נים המוסלמים החדשים שהצטרפו לקבוצה, כדי להראות כי מאחורי השם בית"ר עומד נוער ערכי וציוני המכבד את הזולת ונוהג על-פי תורת ההדר הבית"רי שקבע זאב ז'בוטינסקי, ראש תנועת בית"ר ואביה הרוחני.
תורת ההדר מחייבת כל בית"רי לנקוט במִשמַעת עצמית מרצון, להתנהג בגָדלוּת, באצילות, בטאקט, באדיבות, בדרך ארץ, בנימוס של בן-מלך ואריסטוקרָט. ז'בוטינסקי הדגיש בעניין זה כי "קטטות בין יהודים הן הדבר הנורא ביותר העלול לפגוע בנו במצב הנוכחי של עמנו והציונות. לכן צריך להיות זהיר בכל מילה שעלולה לגרום למהומות; אל תעליל עלילה על יריבים פוליטיים או על אישים; עליך לדבר על המתנגדים הגרועים ביותר בעדינות ובהגינות".
ברור שאותו חלק של אוהדי בית"ר שהניפו את השלטים הגזעניים על "בית"ר טהורה", אינם יודעים או מבינים את המשמעות הבית"רית הזו. ספק אם הם גם אוהדים אמיתיים, כי מי שאוהד קבוצה לא היה מעלה על דעתו להזיק לקבוצתו ובוודאי לא לשרוף את המועדון של קבוצתו, כפי שהם עשו.
המפגש התקיים במגרשי בית"ר בשכונת בית וגן בירושלים. את המבצע אירגנו מנכ"ל התנועה רועי מוסט, תמר טננבאום, המרכזת את פעילות בית"ר בישראל, יוסי דהן, רכז מחוז מרכז, שרה העצני, המרכזת את סניפי בית"ר בארצות האנגלוסכסיות ושיתפה במפגש חניכים מאוסטרליה ודרום אפריקה. כן נכח יו"ר ההנהגה העולמית אהרון סגיר.
במהלך המפגש הדגישו הבית"רים כי האידיאולוגיה הבית"רית השורשית שוללת מכל וכל ביטויי שנאה וגזענות כלפי כל אדם ובמיוחד כלפי בני מיעוטים. הבית"רים ציינו כי אנו, היהודים, שסבלנו כמיעוט נרדף אלפי שנים, מאז יצאנו ממצרים מבית עבדים ועד היום - אנו יודעים יותר מכל עם אחר להתייחס בכבוד לכל אדם בכלל ולבני מיעוטים בפרט, גם אם יש לנו מחלוקת רעיונית איתם.
רפי יששכר, אוהד בית"ר י-ם, פרסם בפייסבוק את הקטע הבא המתייחס לעמותת בית"ר ירושלים (שגיאות הכתיב הופיעו במקור). הדברים שלהלן מבטאים כנראה את ההשקפה של קומץ האוהדים חמומי המוח:
(צריך) "לפזר את העמוטה ולהכניס לשם אנשים שמייצגים את הקהל ולא את המשטרה שמתנקלת. הם אמורים להגן על הנערים שמוכים כל שבוע ע"י המאבטחים והמשטרה, ההנהלה המושחטת של בית"ר בראשות ארקאדי שמנסים לפרק אימפריה שנבנתה בעשרות שנים אוהדים קהל, זאת המטרה שלהם. נָראה להם שלפני ואחרי ארקאדי וקורנפיין בית"ר הייתה ובית"ר תשאר. לא לשטף פעולה בימים קשים שכולם נגדנו - 1 ההנהלה 2 התקשורת 3 המשטרה 4 ההתאחדות 5 מאבטחים 5 חלק מהקהל 7 מי יכול לחייב אותנו להביא ערבי לבית"ר, זכותיינו לא לקבל ולמחות בדרכינו ומי שרוצה לסתום פיות שיבוא עם אטמי אוזניים ולא ישמע".
אוהדים אלה ודאי אינם יודעים או אינם מבינים שראש בית"ר ז'בוטינסקי גילה יחס חם ואף הבנה עמוקה למניעיהם הלאומיים של ערביי ארץ ישראל, כשהבהיר: "את הרחקתם של הערבים מארץ ישראל אני חושב לבלתי מתקבלת על הדעת בהחלט: תמיד יישארו בה שני עמים ותמיד יישאר בארץ ציבור ערבי גדול; ואם לציבור זה יבואו אי פעם ימים רעים - כל הארץ תישא בעול הסבל". לפיכך, טען ראש בית"ר - מצבם האיתן של הערבים במובן הפוליטי, הכלכלי והתרבותי יישאר לנצח נצחים התנאי העיקרי למצבם הבריא והאיתן של כל התושבים בארץ ישראל כולה... אולם למצבם האיתן של התושבים הערבים בארץ ישראל אפשר יהיה לדאוג, מדגיש ז'בוטינסקי, רק לאחר שיהיה ברור שהם התייאשו סופית מיכולתם לגרש את היהודים וישלימו, גם אם בעל כורחם ושלא מרצון, עם הריבונות היהודית בארץ ישראל.
רק לאחר שתובטח השלמה כזו במדינה העברית העתידית, יש להעניק, אומר ז'בוטינסקי, שיוויון זכויות גמור של שני הלאומים, של שתי הלשונות ושל כל הדתות, למעט זכות העלייה החופשית שתינתן רק ליהודים; אולם השלטון העצמי הלאומי של כל אחד מהלאומים בענייני קהילות, חינוך, תרבות ונציגות פוליטית, חייב להשתכלל במידה הרחבה והמלאה ביותר. ליהודים ולערבים תהיה הכרה כגופי-ציבור אוטונומיים, בעלי מעמד שווה לפי החוק, כולל בענייני דת ומעמד אישי, חינוך על כל שלביו, סיוע ממלכתי לכל סוגיו. והוא הצהיר: "אני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו שלא נפר לעולם שיווי זכויות זה ולעולם לא נעשה ניסיון לגרש מישהו".
בעניין זה ראוי גם להביא כאן את שירו של המשורר פרופ' יוסי גמזו שהתפרסם בעיתון "חדשות בן עזר" שמוציא לאור הסופר אהוד בן-עזר:
זַ'בּוֹטִינְסְקִי מִתְבַּיֵּש.../ יוסי גמזו בַּלַּיְלָה, לְאַחַר אִמּוּן בֵּיתָ"ר יְרוּשָלַיִם
עַל פְּנֵי מִגְרַש שְכוּנַת בַּיִת וָגַן,
כְּשֶבָּרְחוֹבוֹת כְּבָר לֹא נִשְמַע שוּם קוֹל דִּשְדּוּש רַגְלַיִם
וְלֹא קִטְעֵי שִׂיחוֹת וְלַהֲגָן,
יָצְאָה מִתּוֹךְ קִבְרָה הַפַּנְתֵּאוֹנִי בְּהַר הֶרְצְל
כְּמוֹ רוּחַ-רְפָאִים בַּמַּחֲזוֹת,
רוּחוֹ שֶל מֵת בְּלֵב נִכְלָם ("לֵב" בְּרוּסִית זֶה "סֶרְצֶה",
רוּסִית הִיא שְׂפַת-אִמָּהּ שֶל רוּחַ זֹאת).
וְכָךְ, בְּהַגִּיעָה אֶל הַמִּגְרָש נְעוּל הַשַּעַר
שֶבִּשְכוּנַת בַּיִת וָגַן הַנָּ"ל,
עָמְדָה רוּחַ-הַמֵּת וּבְחֶרְפָּה גְדוֹלָה וְצַעַר
דִּבְּרָה, שְטוּפָה בְּדֶמַע וּבְטַל.
"אֲנִי," אָמְרָה הָרוּחַ כְּשֶחָלְפָה לָהּ לְצִדֵּנוּ,
"רוּחוֹ שֶל זַ'בּוֹטִינְסְקִי, רֹאש בֵּיתָ"ר,
וּכְשֶאָזְנַי שוֹמְעוֹת אֵיךְ לֹא מְעַט מֵאוֹהֲדֵינוּ
שוֹפְכִים פֹּה שְטוּפֵי-מוֹחַ מִין מָטָר
שֶל נְאָצוֹת גִּזְעָנִיּוֹת לְנֹכַח שְנֵי צֶ'צֶ'נִים
בְּשֶל דָּתָם הַמֻּסְלְמִית בִּלְבַד,
אֲנִי זוֹעֵק בְּלֵב מָלֵא בְּזַעַם, כִּי אֵינֶנִּי
יָכוֹל לִשְתֹּק עַל כָּךְ - וּבַד בְּבַד
נֶחְלָץ כָּעֵת בְּלַיְלָה זֶה מִדּוּמִיַּת-הַמָּוֶת
שֶבָּהּ אֲנִי אָפוּף שָנִים רַבּוֹת
לוֹמַר כָּאן, מוּל מִגְרַש-הָאִמּוּנִים, שֶאֶת הָעָוֶל
הַזֶּה אִיש לֹא יַצְלִיחַ לְכַבּוֹת
לֹא בְּקוֹמְבִּינוֹת-הַשְתָּקָה וְלֹא בְּדֶטֶרְגֶּנְטִים
שֶל מִכְבְּסוֹת-מִלִּים בָּהֶן חוֹבֵש
סִגְנוֹן פּוֹלִיטִיקְלִי קוֹרֶקְטִי חַף מִסֶּנְטִימֶנְטִים
כָּל פַאשְלָה בְּשִטַּת נִקּוּי יָבֵש.
וְחָש אֲנִי חוֹבָה לְהַזְכִּירְכֶם בְּאֹרַח קְלִינִי
כִּי גֹעַל-נֶפֶש זֶה שֶל גִּזְעָנִים וַהֲמוֹנָם
מַתְאִים לַ"הִיטְלֶר יוּגְנְד" וּמִילִיצְיוֹת מוּסוֹלִינִי
שֶכָּךְ גִּדְּפוּ אֶת יְהוּדֵי אֵירוֹפָּה בִּזְמַנָּם.
אַךְ בְּצֵאתוֹ מִתּוֹךְ בִּיבֵי הָרֶפֶש הַפָנָטִי
שֶל מִי שֶמִּתְיַמְּרִים לִשְמֹר עַל טֹהַר שֵם בֵּיתָ"ר
זֶה כֶּתֶם שֶל קָלוֹן וְטֵרוּף-דַּעַת פְּסִיכוֹפָּטִי
עַל שְמִי, עַל שֵם תְּנוּעַת בֵּיתָ"ר וְכָל מָה שֶנּוֹתַר
אִם עוֹד נוֹתַר כַּיּוֹם שָׂרִיד מִמּוֹרַשְתּוֹ שֶל זַ'בּוֹ
שֶכָּל פְּרוֹסְטְיָק אֶת מְקוֹמוֹ שוֹאֵף כָּאן לְאַיֵּש
כִּי נֹכַח גִּלּוּיֵי שִׂנְאַת-זָרִים כָּזֹאת, שֶרַבּוּ
אֲנִי, אֲבִי תְנוּעָה זוֹ, זַ'בּוֹטִינְסְקִי,
מִתְבַּיֵּש...
