להבין את סוגיית הזהות הלאומית

הלאומיות כתופעה מודרנית יצרה את מדינת הלאום (NATION STATEׂ) הטריטוריאלית. המדינה המודרנית מהווה מסגרת הן של הלאום והן המסגרת הפוליטית של כלל האזרחים האמורים להוות את הלאום המדינה. מבחינה זו הדמוקרטיה והלאומיות הן צדדים שונים של אותו מטבע. צד אחד הוא הלאום כריבון על עצמו. הצד השני היות האזרח בעל זכויות פוליטיות. התרחבות זכות ההצבעה והפיכת כלל האוכלוסיה לאזרחים בעלי אזרחות מלאה, מבטאת ההתאמה בין הריבונות לאזרחות. במדינה המודרנית רואה עצמו האזרח כמי שהינו הריבון במדינתו והפרלמנט הינו שלוחה שלו המגלמת את ריבונותו. לאור זאת יש לשאול האם זהו המצב בישראל ואם לא מהי הסיבה לכך? אם ישראל הייתה מדינת לאום מודרנית הרי היה צריך להיווצר בה לאום טריטוריאלי. לכאורה הציונות המדינית שרצתה ליצור "יהודי חדש", הייתה אמורה ליצור ולתת לגיטימציה ללאום חדש. מבחינה זו אם התנועה הלאומית הציונית יצרה בארץ ישראל את "הישוב העברי", הרי הייתה צריכה להיווצר מדינת לאום עברית. אולם זו שקמה ושמה ישראל, נתנה לאזרחיה אזרחות ישראלית וזו ניתנה גם לערביה שהיו תחת ממשל צבאי! האם כיום כשאין כבר ממשל צבאי על ערבי ישראל, ולכאורה כולם שווים, היש לאום ישראלי? הרי זוהי בדיוק תביעת עמותת "אני ישראלי" הדורשת הכרה בלאום הישראלי. משפטית היא נתקלת בסירוב המערכת המשפטית. השאלה אינה רק מהי ההצדקה לסירוב, אלא השאלה מהבחינה הפוליטית, כיצד ניתן להסביר את אי ההכרה הפוליטית בישראל בלאום הישראלי? תשובה לשאלה זו דורשת עמידה על התודעה הלאומית של אזרחיה היהודים ..יש גם לברר מהי משמעות ישראליות זו, ובמה היא דומה או שונה מ"לאומיות" אחרת? טענתי במאמר זה שהתודעה הלאומית בישראל הינה: סגורה, שבירה, ומקוטעת. טענתי מבוססת על מונחים מעולם הפסיכולוגיה ומדובר בפסיכופתולוגיה, טראומות היסטוריות ובעיקר בהקשר לשואה. ראשית יש לציין שיש תחושת שייכות חזקה לישראליות. לפי "מדד הדמוקרטיה 2012", (של המכון הישראלי לדמוקרטיה) , 89.1% מקרב היהודים הגדירו את עצמם "מאוד גאים" או "די גאים" בישראליותם (66.6% ו-22.5% בהתאמה). נתון חשוב עוד יותר מתייחס לרמת הגאווה של הערבים בישראליותם: 44.5% "מאוד גאים או "די גאים" בישראליותם (14.1% ו-30.4% בהתאמה). יש להוסיף ולציין את השותפות לאידיאולוגיה הציונית שהינה שונה ביחס למידת הישראליות של היהודים, כך, 81.7% מחשיבים את עצמם ציונים, (מתוכם:: 45.3% מאוד ציונים, אך 15.5% מגדירים עצמם " די לא ציונים" או "בכלל לא ציונים"). כשמבררים את מהות הישראליות היא מתבררת כזהות לאומית השונה מהמקובל במערב. בעוד שאצל היהודים הישראליות היא סוג תפיסה אידיאולוגית יהודית-ציונית, אצל ערבי ישראל, האידיאולוגיה הזו היא בגדר המקור להדרתם, וישראליותם הנה למרות האידיאולוגיה הציונית וההפליות מהן הם סבלו משך השנים. אצל יהודי ישראל הישראליות היא אקסלוסיבית ליהודים, ומי שאינו יהודי ורואה עצמו כישראלי, למשל ערבי מוסלמי המתנדב לצבא, הוא בגדר "עוף מוזר", ומבחינה היסטורית נתפסו יחידים וגם קבוצות כמשתפי"ם, כלומר משתפי פעולה, שהם ספק או לא ספק- בוגדים בעמם, ומאידך ,לא ממש חלק מאנחנו הקולקטיבי היהודי- ישראלי. המושגים מעידים גם הם, על תפיסה זו. למשל עבודה עברית היא עבודה רק ע"י יהודים, כהמשך לעבודה העברית וכיבוש העבודה, שנועד ליצור את המשק המפולח של יהודים חלוצים ואחר כך בהתיישבות קולקטיבית בתקופת טרום הקמת המדינה. עבודה עברית מנחה את שוק העבודה אינו כולו פתוח בפני ערבי ישראל, למשל חברת החשמל. מאפליה זו סובלים עדין גם הדרוזים המשולבים בצבא אך פחות באזרחות, והיו בעבר סיטואציות שאותם דרוזים ששרתו בצבא לא יכלו להיכנס כאזרחים לאותם בסיסים לרגל עבודתם. השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה מחזקת את התפיסה המסוגרת של היהודים תוך הפחה של רוח טראומתית בהם. הנאצים שראו ביהודים גזע נחות אך גם מסוכן, השמידו גם כאלו שראו עצמם וגם סביבתם ראתה בהם נוצרים. היהודים שהושמדו היו חלוקים קשות פוליטית ביניהם, היו בהם אנשי אורתודוכסיה אנטי ציונים, כמו גם בונדיסטים שגם הם היו אנטי ציונים. מארק אדלמן שהיה סגנו של מרדכי אנילביץ, לא זכה לפרסום כמוהו למרות שהיה סגנו, אולי בגלל שנשאר בחיים ואולי בגלל שהיה בונדיסט שהשתקע בפולין מולדתו והיה חבר הסיים הפולני. במקום לראות את השואה כרע המוחלט מהבחינה האוניברסלית, לובשים אויביה של ישראל בימינו את פרצופי הצורר הנאצי. וכך עראפאת למשל הינו התגלמות הנאציזם מבחינת מנחם בגין, ומאידך ביטוי להתרסה "לעולם לא עוד", הוא מטס של מטוסי חיל האוויר מעל מחנה ההשמדה אושוויץ. החינוך הפורמלי, והתרבות הפוליטית היא סקטוריאלית. יש מחנות שונים, מה שלכאורה מצדיק תפיסה רב תרבותית, אולם אין מכנה משותף מכליל. אין טוב משותף מהבחינה הפוליטית הניתן לזיהוי במדינות מערביות בליבה רפובליקנית. אין חינוך כלל ממלכתי אלא יש מספר מסלולי חינוך עם תכנים ופיקוח שונה של משרד החינוך, או בלעדיו. כך יש חינוך ממלכתי, וממלכתי דתי, ממלכתי לדרוזים ולערבים, כמו גם לחינוך העצמאי ולרשת החינוך של ש"ס. ניתן יותר לראות את המצב הקיים כביטוי לתפיסת מילאטיים שונים, שלא תמיד יש להם השקה לאחרים תחת מטרית האזרחות הישראלית, שאינה שווה ואינה מכלילה כמו שצריך להיות במדינה דמוקרטית. גם השיח בתקשורת הוא כזה וגם המערכת הפוליטית כזו. חד"ש אינה מפלגה ישראלית אלא מפלגה ערבית יהודית, ומר"צ הינה מפלגה ציונית-יהודית עם קישוט ערבי בשל צידודה בדמוקרטיה. בהקשר למשאלי עם, כמו למשל כשדובר על הגולן, נטען שיש צורך ברוב מובהק, בשל התפיסה שאין מקום לתת לערבים להחליט בהצבעות אסטרטגיות. אביר השלום שנרצח על מאבקו זה, יצחק רבין, מצא במפלגות (אין להן תמיד שם אלא הן נקראות " מפלגות ערביות"), בגדר גוש חוסם, אבל לא בשום פנים ואופן חלק ממשלתו. מבחינה זו תפיסת בן-גוריון לגבי אפשרות שיתוף בממשלתו " בלי חירות ומק"י", ממשיך ולהתקיים ::"בלי חד"ש, בל"ד,רעם- תעל". כשהחוק, התרבות הפוליטית, המערכת הפוליטית והחינוך נוגדים כל תפיסה נורמטיבית של: מדינת לאום, דמוקרטיה-ליברלית, ורפובליקה, אין פלא שהאנומליה חוגגת. מבחינה זו שמאל כימין שותפים לה.