הגענו לפרשה מספר תשע-עשרה בתורה ואפשר לומר שבפרשה זו התורה מתחילה לדבר אתנו תכל'ס. היא כבר אמרה לנו מהו תפקידנו בעולם; בפרשת יתרו, הפרשה השבע-עשרה (גימטריא "טוב") בתורה, למדנו מהו הייעוד שלנו [שמות י"ט]: [ה] וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. [ו] וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: (...). אבל מה פירוש מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וכיצד הופכים את עצמנו לגּוֹי קָדוֹשׁ, את זה מתחילה התורה ללמד אותנו בפרשת השבוע תְּרוּמָה. כעת היא מתחילה לתת הוראות מפורטות לביצוע כדי שנצליח למלא את התפקיד המוטל עלינו. עד כאן, בשמונה-עשרה הַפָּרָשׁוֹת שקראנו, קיבלנו מעין הקדמה מפורטת, תיאור כיצד התחיל הכל ומה היו שלבי הביניים, הקדמה שממנה אנחנו אמורים לקבל חיוּת בעבודת ה' המוטלת עלינו, כמו שהארכנו להסביר ברשימות קודמות.
הפרשה פותחת בפסוק שמופיע כאן לראשונה בתורה [שמות כ"ה]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. הפסוק הזה חוזר שבעים פעם בתורה, הרבה יותר מכל פסוק אחר. המספר שבעים הוא משמעותי מאוד בתורה; יש שבעים פנים לתורה, פנים זה התחלת עניין, אומר מורנו הרב גינזבורג, ויש אכן שבעים פנים-עניינים וכולם חוסים תחת הכותרת הזאת, של וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שבעים פנים לתורה זה ראשי תבות "שפל" לרמוז לנו כי רק על-ידי שפלות, "ונפשי כעפר לכל תהיה" כמו שאומרים בסוף כל תפילה, אפשר לזכות לכוון לאמיתה של תורה באחד (או יותר) משבעים הפנים. זה מה שאומר דוד המלך: "והייתי שפל בעיני" שבזכות השפלות הזאת הוא זכה שתהיה הלכה כמותו בכל מקום וגם זכה לכתר מלכות נצחי. והרי בין משה שהוא "הענו מכל אדם" ובין דוד שהוא שפל בעיניו יש קשר כמו הקשר שבין הנשמה והגוף, נשמת משה כביכול בגופו של דוד.
והנה, בתקשורת שבין ה' יתברך ומשה יש עוד פסוק אחד שפותח בוַיְדַבֵּר אבל שם משה הוא המדבר [במדבר כ"ז]: [טו] וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-ה' לֵאמֹר. כי כמו שיש שבעים פנים לתורה כך יש שבעים חכמים בסנהדרין ואדרבה, שבעים הפנים הם כנגד שבעים חברי הסנהדרין. שבעים פעם וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. רומזים לשבעים חברי הסנהדרין והאחד הנוסף, וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-ה' לֵאמֹר, רומז לנשיא, משה, שהוא ראש להם. כי מניין חברי בית דין חייב להיות אי-זוגי כידוע. כי כאמור, כל אחד מחברי הסנהדרין מייצג את אחד הפנים של התורה ומשה רבינו כולל את כולם, הוא שמעניק לכל אחד מהם את ההארה הדרושה למילוי תפקידו, שכן כדי שיוכלו לעמוד במשימה של חברות בסנהדרין, הוא האציל מרוחו עליהם. ככתוב [במדבר י"א]: [כד] (...) וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, (...). [כה] וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; (...).
מסירות נפש אינסופית אז יש לנו ע' (=שבעים) חברי סנהדרין ועוד א' שהוא הנשיא; כשמדברים בעברית של ימינו לא כל כך מבחינים בין א' וע' בהגייה, ולא בכדי; כתוב שא' היא פנימיות הע', כל ע' חברי הסנהדרין מקבלים את היכולת לדון ולהבין בתורה בע' פנים, מהא', ממשה רבינו. הדיבור הזה של משה אל ה' היה לקראת הסתלקותו ושם הוא מבקש: [טז] יִפְקֹד ה', אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. [יז] אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה. כזכור, ה' שלח אותו לבשר לבני ישראל: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. ומינה אותו למנהיג, כעת מבקש משה מה' שיִפְקֹד אִישׁ, עַל-הָעֵדָה שימלא את מקומו שלו. לרש"י זה מזכיר אישה שעומדת להסתלק מן העולם ונותנת הנחיות אחרונות לבעלה כיצד לנהוג עם ילדיהם.
חשוב לו מאוד שלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה. בבקשה זו מתבטאת מסירות הנפש האינסופית של משה על טובת עם ישראל; הוא לא חושב על עצמו בכלל, רק מבקש מה' שיבחר ממלא-מקום שיהיו לו כוחות כמו שהיו למשה עצמו, לטובת עם ישראל. בזכות מסירות הנפש הזאת, אומר מורנו הרב גינזבורג, הצליח משה להמשיך מלמעלה מעלה, את שבעים הפנים של התורה ולהאציל מהם על שבעים הזקנים. אבל לא רק לחברי הסנהדרין מעניק משה יכולות שלא היו להם בגלוי קודם לכן, גם לנו הוא מאציל מרוחו וזהו הקשר של כל הנ"ל לפרשת השבוע שלנו. כי האצלה מרוחו של הצדיק לזולתו, יכולה להתבצע בכמה דרכים, והדרך הגלויה ביותר היא דרך הדיבור: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.
השפעה רוחנית הדדית בדו-שיח ככלל, הצדיק זהיר מאוד בדיבורו, הוא אינו מדבר עם כל אדם כי לדיבור יש הרבה כוח, ולשני הכיוונים. בהקשר הזה מצטט הרב גינזבורג מספרו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, קדושת לוי: "כאן (בפרשתנו) מצינו שאמר ה' אל משה 'דבר אל בני ישראל', וזה הוא פעם ראשון אחר מתן תורה שנכתב 'דבר אל בני ישראל'. מסתתרת כאן שאלה, הרי גם עד כאן משה דיבר עם בני ישראל בלי ציווי מפורש, אז מדוע כאן נזקק להוראה מפורשת? והוא משיב: אך יש לומר, דידוע דאמרו רבותינו 'בהדי מאן דריש לקיש משתעי הוי יהבין ליה עסקא בלא סהדי' אם ראו את ריש לקיש מדבר עם מישהו - ידעו שהוא נאמן ואפשר להפקיד בידיו בלי עדים. כי כולם ידעו שריש לקיש אינו מדבר עם כל אדם, על כל פנים לא כשהוא יכול להמנע מדיבור, ואם הוא כבר מדבר עם מישהו - זו תעודת יושר לאותו מישהו".
ומה מיוחד כל כך בדיבורו של הצדיק? מדוע הוא בורר לו עם מי לדבר? ממשיך לבאר הקדושת לוי: "והענין הוא, דהצדיק שומר מאוד את דיבורו שלו עם המון עם, משום כשאדם מדבר עם בני אדם המונים, יכולין להפסיק אותו מדביקות השם יתברך, זולת אם זה האדם יכול להתרומם על-ידי דיבור הצדיק, אז רשאי הצדיק לדבר עמו, כי אדרבה על-ידי דיבורו בדביקות, ה' עושה רושם בדיבורו ויכניס אותו גם כן אל הקדושה". רעיון מעניין, שלא לומר 'מדהים' כמקובל בימינו; בכל דו (או רב) שיח, יש השפעה רוחנית הדדית, אם לטוב ואם למוטב. הצדיק מודע לכך, ומכיוון שהוא מקפיד על דבקות בלתי פוסקת בה' יתברך, קיים אצלו חשש כי דיבור עם זולת כלשהו, עלול להוציא אותו מהדבקות הזאת. לכן הוא מדבר רק עם מי שהבחין בו, שיש לו נכונות לקבל ממנו השפעה בכיוון של דבקות בה'. ויש לומר כי בכך מתעלה גם הצדיק שרומם את בן שיחו.
לא ככל הגויים בית ישראל בכך מסביר הקדושת לוי את ההוראה למשה בפרשתנו: והנה, כשחטאו בעגל ונפסקו מקדושתם (שזכו לה במעמד הר סיני, והתוצאה היתה) שחזרו לזוהמתן (שדבקה בהם במצרים) אז היה משה מתיירא לדבר עמהם (חשש שמא בדברו אתם ירד ממדרגתו, תיחלש דבקותו בה' יתברך), לזה בא הציווי מאת השם יתברך אליו "דבר אל בני ישראל" רצה לומר (הקב"ה הבטיח לו שאין ממה לחשוש מכיוון) שהם זרע ישראל, בני אברהם יצחק וישראל, (שהנחילו לבניהם את הקדושה בטבע התולדה, וכל מה שצריך זה רק לעורר את הטבע הזה) אשר בדבריך עמהם בוודאי תגביה ותרומם אותם אל הקדושה וידבקו לי לשמי, על כן דבר אתה עמהם. וקל להבין. וזה הרעיון שהדיבור הראשון בא בציווי על תרומה, שכן מדובר בהתרוממות רוחנית כנ"ל, שמשה, בעצם השמעת קולו באזני העם, יעורר בקרבם את הניצוץ האלקי החבוי ויאפשר לו להתגלות.
כי דבריו של האלוקים אלינו נשמעים בקולו של משה, ככתוב [שמות י"ט]: מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. זה מה שמשפיע לעורר את הניצוץ החבוי בלב השומעים ולהעלותם לדבקות בה', כי משה אינו מציאות לעצמו, כל כולו הוא עבד ה', עושה דברו. וזה נכון גם לממלא מקומו של משה בכל דור ודור וגם לכל הצדיקים ההולכים בדרכו של משה, דרך הכוללת ביטול מוחלט של מציאותו אל מול האלוקות ולטובת כל יהודי באשר הוא. ועדיין, כדי לקבל את ההשפעה הזאת מהצדיק, כדי לזכות בהתעלות כתוצאה משמיעת דברי הצדיק, השומע צריך לרצות בכך, זה תלוי בנדיבות הלב שלו. לכן ההוראה לקחת תרומה היא מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, כי אם חסרה נדיבות הלב, אם אין נכונות להידבק בבורא יתברך, גם הצדיק אינו יכול לעזור. הרי לא מכריחים, שומרים על זכות הבחירה החופשית.
וכשקוראים פרשה זו, פרשת תרומה, בימים אלו של ראשית חודש אדר, ש"משנכנס אדר מרבים בשמחה" ומתבוננים בהתרוממות הרוחנית שהיא מציעה לנו, התרוממות המושגת על-ידי מאמץ מוגבר לדבקות בה' יתברך ובעזרת משה רבינו, צדיק הדור, אפשר להבין כי ההתרכזות במציאות היומיומית הנמוכה, מציעה לנו את ההפך הגמור ממה שמציע חודש אדר בכלל ופרשת השבוע בפרט. כולנו מקווים שתקום ממשלה יציבה שהיעד שלה יהיה טובת העם כולו בכל התחומים. עם זאת כדאי לזכור כי את היעד הזה ניתן להשיג, כמובן אחרי שמחליטים שזהו אכן היעד, רק במודעות שמציע לנו חודש אדר, שאנחנו עם שונה מכל העמים, ובדרך שמציעה לנו פרשת השבוע, התרוממות אל נקודת היהדות שבלב של כל אחד ואחת.