כשנודע לי לראשונה על הפרשה שמסעירה עכשיו את המדינה, זה היה לפני כמעט שלוש שנים. עניין אחד, מהותי, הכי מהותי, היה אז שונה מהמצב היום: האיש היה חי. רק שלשום, כשהגיעה תמונה של קבר באוסטרליה, התברר לי כי האדם שבעניינו פניתי אז ליועץ המשפטי לממשלה, מת בתא המאובטח, בנסיבות עלומות, כמה חודשים לאחר מכן.
"מי אתה מיסטר איקס? האסיר ללא שם וזהות" - זו הייתה הכותרת באתר ynet, ביום 13 במאי 2010. בכתבה סופר על אדם המוחזק בתא הבידוד בכלא איילון. בתא הזה שהה בעבר רוצח ראש הממשלה
יגאל עמיר. על הכלוא מוטלת אלמוניות מלאה, בניתוק גמור מכל אדם בכלא ומהעולם החיצון. איש אף אינו יודע מיהו ובמה הואשם. כך היה כתוב באותה ידיעה. 45 דקות לאחר הפרסום, היא הוסרה מהאתר.
זה כל מה שידענו על המקרה. שום דבר מעבר לכך.
בעקבות זאת כתבתי ליועץ המשפטי לממשלה. הנה הדברים, מילה במילה, מיוני 2010:
"החזקת אדם לאורך זמן בניתוק מוחלט מכל אדם אחר ומהעולם החיצון, היא רבת סכנות. אין לקבל איפול מוחלט וגורף על מעצרו של אדם ואולי אף על העמדתו לדין. מעצרים ומשפטים חשאיים אינם קבילים במדינה דמוקרטית; הם מאיימים על שלטון החוק ופוגעים באופן עמוק באמון הציבור במערכת המשפט. יש מקרים בהם קיימת הצדקה להטיל איפול על חקירה. אך מרגע שאדם נעצר - וודאי מרגע שהוא מועמד לדין - כבר לא יכולה להיות הצדקה לחשאיות כה גורפת ולאורך תקופה כה ארוכה. הדעת אינה סובלת, כי במדינה דמוקרטית יוכלו הרשויות לעצור אנשים בסודיות מוחלטת "ולהעלים" אותם מהעין הציבורית - מבלי שהציבור אף יידע כי בוצע מעצר. כך וביתר שאת לעניין העמדת אנשים לדין. מעבר לחשש הכבד לפגיעה בזכויותיו השונות של אדם, שאין לו שום קשר עם העולם החיצון, הרי דוח של שב"ס והמשרד לביטחון פנים קבע כי כליאה מתמשכת בבידוד גורמת לשורה של פגיעות גופניות ונפשיות, עד כדי תגובות פסיכוטיות עמוקות. מתוך הכרה בנזקים הבלתי הפיכים העלולים להיגרם לאסיר בבידוד מלא, גובשו המלצות ותוקן החוק. העיקרון המנחה הוא, כי ההפרדה היא בבחינת מוצא אחרון, בו נוקטים רק כאשר אין כל דרך אחרת. היא כוללת מנגנוני בקרה כדי להבטיח, כי לא ייעשה בכך שימוש מעבר לנדרש. דיווח זה מעלה חשש, כי העקרונות הללו אינם מיושמים במקרה של אותו "מיסטר איקס". אבקש איפוא את התערבותך המיידית לבדיקת פרשה זו, על כל היבטיה". עציר ולא אסיר בעקבות המכתב הזה, שוחח עמי באופן רשמי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. הוא הסביר כי יש נסיבות ביטחוניות יוצאות דופן, אך ביקש להניח את דעתי, שהכל נעשה על-פי חוק, תחת פיקוח ובקרה מלאים, וכי העניין מטופל על-ידי הדרגים הגבוהים ביותר, באופן אחראי. לסיכום, הדגיש, אין מצב במדינת ישראל של "אסיר במחשכים".
היום אני יודע, מה שלא ידעתי אז: שהאיש היה עציר, לא אסיר. משפטו נמשך זמן רב, דינו לא נגזר, ולכן הוא בחזקת חף מפשע. זה גם מה שטען בתוקף, כאשר הוצעה לו עסקת טיעון, שסירב לקבל.
השבוע נשאלתי, האם אני חש שאולי אם הייתי ממשיך לעסוק בעניין, גורלו של האיש היה שונה. אינני יודע. תחושה כבדה יש לי בהחלט. אומנם בדקתי והתרעתי, וקיבלתי הבהרות מהגורם המוסמך. אבל האם באמת כל גורמי הביטחון ואכיפת החוק בפרשה הזו מילאו את חובתם ועמדו באחריותם באופן מלא? אני רוצה להאמין שכן, אך אינני בטוח בכך. נדרשת חקירה יסודית.
יתר זהירות עכשיו אני מסתכל קדימה, ואני רוצה שיובטח שיהיו כמה שפחות מקרים כאלה. וכדי שכך יקרה, צריך להדגיש, שוב ושוב, עד כמה בעייתית ומסוכנת כליאה של אדם בתנאים כאלה. שימוש בנימוקי ביטחון לצורך שלילה של זכויות בסיסיות מאדם שנמצא במשמורת, מטיל עול הרבה יותר כבד על הרשויות. במקרה של תנאי משפט וכליאה קיצוניים שכאלה, יש חובה עצומה על המערכת להקפיד ולבדוק ולוודא מה מצבו של האיש, בכל עת. בידוד, איפול, צנזורה, חסיון, צווי איסור פרסום - כל אלה נחוצים לפעמים לצערנו. אבל לא רק שהם לא אמורים להקל על המערכת, אלא מחייבים אותה ליתר-זהירות וליתר-אחריות, כי הם נותנים בידה כוח עצום.
"אבל לי זה לא יכול לקרות, כי אני לא מתעסק בעניינים כאלה". באמת? אתם חושבים שאיום על הזכויות הבסיסיות שלך, מתרחש רק כשאתה נכנס מרצונך לכל מיני פרשיות עלומות? מקרים רבים שאני מטפל בהם מוכיחים את ההיפך. שגם אזרח מן השורה, "נורמטיבי" לחלוטין, בלשון כתבי הפלילים, עלול למצוא את עצמו בסיטואציות קשות ביחס לפרטיות שלו, לזכויות הקניין, לחופש התנועה שלו, וליכולת להגיב ולפעול כדי לתקן את מצבו ולהחזיר לעצמו את השליטה על חייו. המערכת והביורוקרטיה מולה עומדים, היא לפעמים קשה כסלע.
הדמוקרטיה תמיד במקום הראשון השורה התחתונה היא שאין ולא צריכה להיות התנגשות בין ביטחון לבין דמוקרטיה. בראיונות רבים השבוע, נשאלתי מדוע אני "מעדיף את הדמוקרטיה על פני הביטחון", ועוד נאמר לי בנחרצות שמול שיקולי ביטחון, הדמוקרטיה צריכה "לסגת למקום השני". גישה כזו מעידה על חוסר הבנה מסוכן של הדמוקרטיה ושל מערכת האיזונים בחברה חופשית.
הדמוקרטיה אף פעם לא נסוגה למקום השני. היא תמיד במקום הראשון. דמוקרטיה מתוקנת, מפותחת, יכולה בהחלט להכיל גם שיקולי ביטחון. אלה שיקולים לגיטימיים, ובדמוקרטיה עושים איזונים בין השיקולים השונים, כדי למזער ככל שניתן את הפגיעה בהם. השימוש הגורף בדגל הביטחון, כעניין שדוחק את כל השאר, וההסתכלות על זכויות אדם בסיסיות כמיטרד או כמשהו שעלול לפגוע בביטחון, הוא עיוות מוחלט.
זכויות האדם הם חומת המגן של החברה ושל כל אחד בתוכה. הפגיעה בהן, היא הפגיעה הראשונה והחמורה בביטחון. ביטחון "המדינה" הוא קודם כל ביטחון אזרחיה, ולכל אזרח יש זכויות, שלמענן קיימת בכלל המדינה.
זמן מה אחרי שנבחרתי לכנסת, בא לשם פרופסור
אהרן ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון. מהכנסת ההיא, הקודמת, החלה אז לנשב הרוח הרעה של החקיקה האנטי-דמוקרטית, וברק נתן הרצאה מאלפת על היחס בין הביטחון לבין זכויות האדם. אין לי ספק שהוא כיוון בדבריו לכמה מההצהרות החשוכות שיצאו אז מהכנסת. הוא אמר כך, ויסלח לי אם אינני מדייק בציטוט, אבל זו הייתה רוח הדברים שלו: הפגיעה בדמוקרטיה "למען הביטחון" היא פסולה בתכלית. כי כשאין דמוקרטיה, אז אין על מה להגן.
אני מאחל לכולנו כנסת שתחזק את הדמוקרטיה, לרווחתו וחירותו של כל אדם.
