איסור פרסום הוא צו המוטל על התקשורת והציבור לפרסם מידע מסוים. מנגד עומדים עקרונות קונסטיטוציוניים מובהקים כמו
חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. בעיקרון - בית המשפט הוא הגורם הדומיננטי והמכריע בכל הנוגע לצו איסור פרסום על מגבלותיו וגבולותיו. ראה לעניין זה - סע' 68 וסע' 70 לחוק בתי המשפט + סע' 3 לחוק יסוד השפיטה.
הוויכוח סביב הנושא של צווי איסור פרסום קיים מאז קום המדינה ומקבל תאוצה משך השנים, ובמיוחד לאור ההתפתחות הטכנולוגית בכל הקשור לתקשורת ההמונים - האינטרנט, הטוויטר והפייסבוק יצרו מצב שכמעט אין אפשרות לשמור "בסוד" אירוע חברתי או רכילות. מעצר או חקירה של אישיות ציבורית מתחום הפוליטיקה, הבידור והעסקים, מקבלים תאוצה בתקשורת, מבלי לתת דין וחשבון לנזק הישיר והעקיף שהדבר עשוי להפיל על נושא הדיווח.
אין מחלוקת בציבור שחופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, הן אבני יסוד בשלטון דמוקרטי. אבל כבר נכתב, ובית המשפט העליון גם פסק לא פעם, שיש גבולות ומגבלות שאסור לחצות אותם, כדי להגן על המדינה, ביטחונה, שלום אזרחיה ויחסי החוץ שלה.
אין ויכוח בין התומכים והמתנגדים שעיקרון חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הם עקרונות בסיסיים מושרשים וערכיים בחברה דמוקרטית. הפער בין הדעות נובע ברווח שבין חופש מוחלט לבין המגבלות שניתן להטיל על המידע והעברתו לציבור באמצעות התקשורת הרב-גונית.
רוב הציבור וגם חלק מן המתנגדים לא מודעים ולא בקיאים דיים בהליכים ובפרוצדורה המשטרתית-פלילית המלווה את האירועים שהם נשוא החקיקה המתגבשת, אשר מעוררת את הוויכוחים הלוהטים. אם ניקח לדוגמה את הפרשיות האחרונות הבולטות של התקופה האחרונה, כגון: מעצרו ושחרורו של העיתונאי אדם שוב, ומאידך-גיסא פרשת ההונאות בביטוח לאומי ובחברות הביטוח על-ידי ביום תאונות דרכים בהן מעורבים רופאים בכירים, או פרשיות המעצרים של בכירים באגף המיסים ובמשרדי הממשלה השונים, ואם נוסיף לכך גם פרשיות של פשיעה חמורה, או פרשיות ביטחוניות - התמונה תהיה שונה.
התקשורת וזכות הציבור אני מסכים עם המתנגדים, כי תפקידה של התקשורת לבקר, לברר, לא להסתיר ולא לתת יד להסתרה או למריחה של פרשיות, תחת הכסות של אי-פרסום שמות חשודים. יש אמת בטענות, כי כמות הפרסומים יחסית לכמות הנעצרים והנחקרים, היא מזערית ומתרכזת בעיקר באנשי ציבור, בידור וידוענים למיניהם ולא באזרח הקטן.
מעצרים מתוקשרים ופגיעתם בחופש ובכבוד האדם וחירותו הסכנות שבמעצר/חקירה לעיני התקשורת הן רבות, שהרי ניתן בקלות לפברק תלונה על תקיפה מינית, שוחד, פדופיליה, מתוך נקמה, רצון לפגוע במתחרה או לפעמים טעות
בתום לב, אבל עד שהטעות מתבררת, זה לפעמים מאוחר מדי. הציבור לא יודע שבמקרים רבים, על-פי החוק הקיים ניתן לשחרר עצור/נחקר על-ידי גופי החקירה השונים בתחנת המשטרה, ללא פרסומת וללא תקשורת. אבל המשטרה במקרים רבים - כדי לקבל תשומת לב תקשורתית, להוכיח שהיא חיה ובועטת ופועלת - מביאה את העצור/נחקר בכוונה לבית המשפט, שם יש עדת צלמים ועיתונאים, כדי לפגוע באדם, להשפילו, לשחררו על-ידי שופט - דבר שיכלו לעשות בתחנת המשטרה.
אז נכון שכבר לפני מספר שנים הוכנס תיקון לחוק, המאפשר לבקש משופט איסור פרסום שמו של עצור, אבל רבים לא יודעים זאת ורבים לא מספיקים לבקש זאת, כי שמם ותמונתם מודלפים החוצה לתקשורת לפני הגעתם לבית משפט.
פומביות הדיון בכל הדיונים, המאמרים והסימפוזיונים המקצועיים, גם במסגרות כמו לשכת עורכי הדין והעיתונות, הדגישו את נושא פומביות הדיון בבתי המשפט, את הכיסוי העיתונאי האפשרי ואת מתן השירות לציבור, תוך עמידה על עקרונות וכללי האתיקה העיתונאית בפרסומים השונים.
"חזקת החפות" אבל בכל הדיונים, לרבות מסע ההתנגדות המאסיבי והציבורי שמנהלים העיתונות ואנשי מקצוע, פרשנים ואנשי ציבור, מכל קצוות הקשת הפוליטית, נשכחה או הושתקה בעיה יסודית ועקרונית: העיקרון של "חזקת החפות" מחד-גיסא וההגנה על שמו, משפחתו וילדיו של החשוד מפני פרסום שמו, וההאשמות נגדו בכל כלי התקשורת, רק מפני שהוא הוחשד, הובא לבית משפט, הוגשה נגדו תלונה, מבלי שהיה זמן לברר את מהות האשמה, תוכנה והיכולת להוכיחה מאידך-גיסא.
לעומת זאת, אותה תקשורת ואותם עיתונאים שנלחמים בעוז על זכות הפרסום, החיקור והגילוי, מועלים בתפקידם, כאשר האדם שנעצר, הושמץ וצולם במסדרונות בית המשפט עם אזיקים, יוצא זכאי, או התיק נגדו נסגר.
החוק וההיגיון המוסרי הבסיסי דורשים שהתוצאה המזכה תקבל פרסום וכותרות בהתאם - ולא היא. כך יוצא שמודבק לאדם כתם תקשורתי/טלוויזיוני, אך אין ביכולתו להתמודד עם הזיכוי או הסגירה, כי אין שומע לו ואין כותב לו.
מי מבקש צווים ומתי? הגופים המעוניינים בצווי איסור פרסום הם בעיקר גופי חקירה, כמו המשטרה, משרד הביטחון, שב"כ ולפעמים גם צה"ל בנושאים רגישים בעלי השלכות ביטחוניות.
המשטרה פיתחה לאחרונה שיטה לבקש צווי איסור פרסום גורפים מטעמי חקירה בעיקר, וגם כדי להגן על קטינים, מתלוננים בעבירות מין ועל עדים, שזה מוצדק והכרחי, אך לא גורף ולא באופן קבוע. בחלק גדול מהבקשות יש טעם ובסיס איתן, שהרי כל פרסום מוקדם, לא מבוסס, משוער או רכילותי, יש בו כדי לחבל בחקירה ולהבריח עדים ומתלוננים.
מאידך-גיסא, אין מחלוקת שבנושאים בעלי אופי ביטחוני, עם השלכות ביטחוניות רגישות, הצווים במקומם. רק לאחרונה נודע כי חומרים שהועברו לאל"מ
ארז וינר מ
מבקר המדינה, בפרשת הרפז, ביקשו לגביהם איסור פרסום מטעמים של בטחון המדינה. הצנזור הצבאי, על-פי סמכותו, מכוח תקנות ההגנה שע"ח, יכול מכוח סע' 87 לאסור פרסום של חומרים העלולים לפגוע בבטחון המדינה.
בית משפט לנוער, על-פי חוק הנוער (טיפול והשגחה) 1960, יכול לאסור פרסומים הקשורים לקטינים, לשמם או לכל פרט מזהה אחר - ראה סע' 24.
בפרשת הנשיא קצב הוציא בית המשפט צווי איסור פרסום למתלוננות כדי לשמור על ביטחונן, כבודן ומעמדן בחברה ובמשפחה.
בית המשפט - הגוף המחליט הגוף המוסמך ביותר להוציא צווים הוא בית המשפט, אשר יכול מכוח סמכותו לפרט את הצווים, להגבילם, לאנשים, לזמנים ולמשך הזמן. הזכות עומדת לצדדים למשפט וגם לתקשורת, לפנות לבית המשפט בבקשה להוריד את איסור הפרסום או לצמצמו, מתוך נימוקים שונים וביניהם זכות הציבור לדעת, וכדי שגופי החקירה לא ינהלו חקירות במחשכים וללא דיווח לציבור.
מועצת העיתונות דנה מספר פעמים בנושא, ואף המליצה על תיקונים בהצעות חוק שונות שהתפרסמו בתחום, וכן המלצות לפקח על בקשות המוגשות לבית משפט, בנוכחות נציג של מועצת העיתונות. ראה לעניין זה את פסקי הדין: בג"צ 73/53 - קול העם נגד שר הפנים, בנושא חירות הביטוי כזכות בסיסית; ובג"צ 680/88 - שניצר נ' הצנזור הצבאי.
איסור פרסום וצנזורה באופן טבעי, כששומעים איסור פרסום או צנזורה, הדבר מתפרש לא טוב, לא באופן חיובי, ומתחילות להתרוצץ אפליקציות על משטרים דיקטטוריים והצהרות על פגיעה בדמוקרטיה, שלטון תקין וקלישאות נבובות מהז'אנר הזה. הסבר בנושא יובא בהמשך.
רק לפני ימים, שמענו בכנסת מפי כמה ח"כים (גלאון-טיבי-חנין) הצהרות בנוסח: "דמוקרטיה מתוקנת, איך זה ייתכן? האם העלימו אסיר? האם יש עוד מועלמים?"
זכותה של דמוקרטיה להתגונן אין מחלוקת על כך שמדינה דמוקרטית, נאורה מתקדמת וליברלית, זכותה להתגונן ולשמור על צביונה, ביטחונה ואזרחיה גם באמצעים חריגים. אין כל סתירה מהותית בין צנזורה מבוקרת על-ידי גוף ממשלתי או צווים של בתי משפט, לבין דמוקרטיה מתוקנת.
מדינות דמוקרטיות עם מסורת של עשרות רבות של שנים (ארה"ב, אנגליה, צרפת וכדומה) מקיימות ומיישמות שיטות שונות של פיקוח על מהלכי ביטחון ומדיניות חוץ, שהן ואריאציות שונות של צנזורה ואיסור פרסום.
חוקים שבאים להגן על המדינה במסגרת חוקים אלה, גלומים באופן אוטומטי מגבלות של פרסום, קשר, גילויים פומביים שביכולתם לשבש נושאי ביטחון, מדיניות חוץ, קשר עם מדינות והחלפת "מידע" חיוני לביטחון המדינות.
קשר עם אויב, גילוי סודות מדינה - הם הפרת סודיות. עבירת הבגידה על-פי החוק הפלילי, עבירת קשר עם סוכן זר, ארגון עוין, הן מטבען עבירות שיש בהן אלמנטים של גילויי עובדות חסויות שהצנזורה אוסרת אותן והחוק הפלילי מעניש את העוברים והמפרסמים אותן בציבור.
איסור פרסום פרשיות ביטחוניות כבר היו בעבר מספר פרשיות שהוטל עליהן איסור פרסום והן התגלו ופורסמו רק כעבור שנים רבות, כמו פרשת מוטקה קידר, הידוע בכינוי "האסיר איקס" (מאגף האיקסים) ושעל שמו כל עצור/אסיר שמונעים פרסומו בציבור מועבר לאגף נפרד (אגף האיקסים) ומכאן השם המוזר. אותו קידר היה מעורב/מואשם ברצח סוכן שלו בעת שירותו באמ"ן, יחידה מיוחדת שעסקה בסוכנים זרים. כמו-כן, פרשת ספרו של ויקטור אוסטרובסקי על "המוסד", פרשת תא"ל יצה ועוד.
איסור הפרסום והצנזורה - כלפי הציבור והתקשורת שלא תהיה אי-הבנה - האדם שנעצר בגין עבירות חמורות שיש להן השלכות ביטחוניות חמורות, לא נעלם לתהום הנשייה או נמחק מהחברה. האדם הספציפי נעלם מעיני הציבור והתקשורת בלבד, לא מעיני המשפחה ועורך הדין שלו או של משפחתו. מתברר שלבן זיגייר היו שלושה עורכי וממשלת אוסטרליה ידעה על כל הפרשה.
יכול להיות מצב שבו אדם שנעצר בעבירות חמורות, מבודד זמנית מהמשפחה ומסניגורו, אך לאחר תקופה קצרה, לרוב על-פי החלטת בית משפט, מאפשרים לו קשר עם הסניגור ומשפחתו.
זכות הציבור לדעת - מתי וכמה? הזכות להביא לידיעת הציבור פרשיות של שחיתות, התנהלות ציבורית פגומה ועבירות פליליות, אינה נתונה במחלוקת. השאלה היא, מתי וכמה? לא כל דבר הציבור חייב לדעת מיד. יש פרשיות מכל התחומים - פליליות, עבירות מין במשפחה או תקיפות מיניות - שדורשות זמן חקירה וגילוי, שחייבים להיעשות בשקט, בסבלנות ובעיקר בלי פרסום תקשורתי שיכול לשבש ולמנוע גילוי העבירה. הציבור יקבל את המידע הדרוש עם התקדמות החקירה, הגשת כתב אישום וגילויים מתאימים בזמן המתאים.
בתי המשפט מפקחים על האיסור והצנזורה הסניגור, המשפחה, התקשורת - כל אלה דואגים שפרשיות לא יועלמו, לא יוסתרו ולא יטויחו מבלי להביאן לידיעת הציבור. גם כשהאדם הנחקר העצור לא תמיד מעוניין בפרסום, תמיד יימצא "גורם" מעוניין או גורם מדליף שיביא הפרשייה לתקשורת.
פרשיות קשות/מביכות/ביטחוניות שטוב להן להישאר עלומות - יש גם פרשיות מסוג זה, וצריך להבין שכל מדינה חייבת להגן על עצמה ועל גילויים שיכולים לגרום לפגיעה בביטחונה, בשרידותה, בקשריה עם מדינות ידידותיות, שהם בעלי חשיבות להמשך קשר תקין וחיובי.
מסקנות: - גם מדינה דמוקרטית תקינה, נאורה, מתקדמת, יכולה וחייבת לנקוט באמצעים חריגים לשמור על ביטחונה ומסגרות תקינות של התנהלות מוסדית.
- מדינת ישראל, עקב מצבה הביטחוני המיוחד והרגיש, על אחת כמה וכמה חייבת לשמור על עצמה, על אזרחיה, גבולותיה ומשאביה המודיעיניים.
- סודות, כמו כוח האטום, תוכניות מבצעיות, שמות ארגונים, אנשי מוסד, שב"כ, אמ"ן, הפועלים בארץ ובחו"ל, חייבים להיות מוגנים כנגד גילויים בתקשורת ובציבור, מטעמי ביטחון וחופש פעולה.
- מדי פעם אנו עדים לפרסום מסמכים שחל עליהם איסור פרסום של 50-30 שנה, מכל העולם הדמוקרטי, השופכים אור על אירועים שהיו ושלא קיבלו פרסום בזמנו, והיום אנו יכולים להבין, לנתח וללמוד על עברם מהמלחמה "הקרה", בין המערב למזרח, ממלחמת העולם השנייה וכדומה - דבר שמוכיח שוב את הנחיצות שאותן מדינות ראו באיסור ובצנזורה.
- התקשורת בעולם של ימינו כל כך פתוחה ולא ניתנת לבקרה ולשליטה, שצריך "ניסים" כדי לשמור על סודיות של אי-פרסום "פרשיות" עלומות. ואם זה בכל זאת מצליח, כנראה שיש סיבות טובות לכך.
- לא להתבלבל, לא להתרגש ולא לצלול לעולם של דימויים מיותרים כגון "העלימו את האדם", "נעלם בלי שאף אחד יודע" וקלישאות דומות.
- מתברר כי אכן יש מקרים, ודווקא מהתחום הפלילי, בהם אנשים נעלמים או מועלמים ושגורלם לא נודע, אך לא מהתחום הביטחוני, שעברו דרך המערכת המשטרית או הביטחונית ובתי המשפט.
- ולא לשכוח: במלחמה חשאית על בטחון המדינה יש גם מהלכים ומבצעים חשאיים.
