שאול מופז, בתפקיד האסקופה הנרמסת ("מי אתם שתדרכו עליי?"), היה מי שירש את
ציפי לבני כיו"ר קדימה. אז כתבתי את
"למה עפה הציפורה", וגם את
"פריימריז קדימה, אידיאולוגיה אחורה". בדיעבד, לשאול מופז לא היה שום קרדיט (ובצדק), לאור הפוטש שארגן לעצמו ביחד עם כל מי שיושבים היום בבית (או על החוף בטהיטי וחושבים איפה טעיתי...).
לציפי לבני היה אז הרבה יותר קרדיט מאשר לשאול מופז. הוא בא עם הוכחות על עשייה מרובת שנים למען ביטחון ישראל, היא באה עם הרבה הוכחות על אי-עשייה בשירות שלטון הביבים. הקרדיט על אי-עשייה במקרה זה, עלה על הקרדיט הנגזר מהעשייה של מופז. אתמול, היא איבדה את המעט שהיה לה. גם לא עשתה כלום עם הקרדיט הגדול שקיבלה בבחירות הקודמות, וגם עשתה את הגרוע מכל עם מעט הקרדיט שקיבלה בבחירות האחרונות.
"ביבי וליברמן, אסון. ציפי לבני, שלום ולא להתראות". בצער לא רב וביגון לא קודר, אנו נפרדים מעוד הבטחה בעיני עצמה.
מילים ומשפטים גם פוליטיקה היא מקצוע. יש מקצועות שבהם הצורך באוצר מילים אינו דורש הרבה (כמה? 50? עם גומי או בלי?), ויש מקצועות שבהם המילים משחקות תפקיד חשוב יותר (כמה? שני שרים? עם או בלי תיק?). מילים הן אמנות. תמחור הוא אמנות שונה. אילו הייתה שואלת את
אהוד ברק מהו מחיר הבגידה, או את יריבה המושבע שהרם מופזזקר השטיח הפרסי, אולי הייתה עושה שיקולים אחרים.
אולי, אבל ממש לא בטוח. הפוליטיקה אינה מציאות אכזרית כפי שנהוג לחשוב. האדם מביא איתו את מה ומי שהוא/היא לכל מקום אשר ילך. אלה הפוליטיקאים שעושים את הציבוריות שלנו לתרבות של קרן-רחוב-חמישים-בעמידה. זו לא הפוליטיקה, אלה הם.
זה לא שמחלון שר המשפטים הייאוש נעשה נוח יותר. זה שכל מה שהולדתו בחטא, סופו בפשע. זו הייתה החתונה המתוקשרת עם
עמיר פרץ, מלך מלכי האופורטוניזם, האיש ששמו לבד מספק את מלוא ההגדרה לחתרנות מתמדת לעבר השררה, הברנש המגביה עוף בעיקר על חטאים מתוקים של כלנתריזם.
עמרם מצנע הכיר בה כגברת "קלין", אז הוא סיכם איתה בעל-פה.
אלעזר שטרן חיפש את עצמו אצל הרב
חיים אמסלם ונחת לבסוף בתנועה. אסופה של "יצאנית" וקבצנים נפגשה בקרן הרחוב, הקימה "תנועה" ויצאה לדרך.
"כאשר קבצן פוגש צדיק, הוא רואה רק את הכיסים שלו". אין צדיקים בסיפור הזה, אבל קבצנים יש גם יש. כאשר אינטרסים מן המותניים ומטה פוגשים מציאות, נולדת תנועה בחטא ומצטרפת לממשלת פשע. ציפי זוכרת את הלקח הגדול של קדימה שהלכה אחורה אל אחוז החסימה - בלי אתנן, משרות למקורבים, שמן על גלגלי המבוכה - יגיע הפוטש. עד הפוטש הבא.
משא-ומתן על אתנן מישהו כתב "קופי" טוב בפייסבוק. ביבי וליברמן אסון, ציפי לבני שלום איפה חותמים?
ציפי לבני כיוונה למקום היחיד שיחלץ את ישראל מן הבידוד הבינלאומי שנגזר על המדינה בשל כישלונותיהם של הביברמנים. היא הייתה הראשונה לזהות שמי שמתיימר להיות הראשון לזהות הוא האחרון לעשות. משום מה, חלקה שלה בכל מה שנוגע ל"אי-עשייה" השתכח ממנה בשלב הזה. "הדגל המדיני", היא קראה לו.
וכך נוהל המו"מ:
ביבי: כמה?
ציפי: 3, כולל חוץ.
ביבי: אז תישארי בחוץ.
ציפי: מה אתה נותן?
ביבי: 2, משפטים וזבל.
ציפי: איפה חותמים?
ביבי: תחתמי כאן, כאן וכאן.
אם אני ראש הרשות הפלשתינית, אני רץ לחדר המו"מ עם ציפי לבני. שלום אולי לא יהיה, אבל שלום אחר, חשוב ממנו, יהיה גם יהיה. שלום לכם ליצני קדימה. העסקה עם ביבי היא סופה של הקריירה. The Devil's Advocate היא עסקה גרועה. תשאלו את אהוד ברק. אתם הליצנים הבאים שמקום קבורתם נודע. הקואליציה של ביבי. שלום? בטוח שלא. מי שדוקר את רעהו כדי להגיע לכס עושה-השלום הוא לא יותר מאשר נבל. שלום לא יהיה. אבל לכל הפחות אפשר לומר - "לא להתראות!"
