"חמשה לשאת את עיניהם"

בספרו "כ"ז שירים נתן היה אומר" מביא יעקב אורלנד שני נוסחים שכתב, לשיר חריף ובלתי מפוענח בשם "חמשה לשאת את עיניהם". השיר מעניין מאד כיוון שאלתרמן - כביכול מעטו של אורלנד - חושף בו את יחסיו עם כמה משוררי דורו. כוונת השיר אינה ברורה ובוודאי שאינה נתפסת בקריאה ראשונה. המבקרים שהתייחסו אל השיר נקטו בשתי עמדות. האחת - קריאה כלשונה, כלומר אלתרמן מפיו של אורלנד מביע בשיר את חוסר יכולתו להתמודד עם המשוררים שחוו אסונות אישיים וכלליים כבדים. כאילו המשותף לחמישה (שבעה) עליהם דיבר אלתרמן הוא כאב על אובדן, אך לאו-דווקא בשואה. אלתרמן מסייג את שירתו הוא אל מול שלהם ומודה באי-יכולת להתמודד איתה. הוא מרכין ראשו בפניהם ומבהיר מדוע אינו יכול להישיר מבט אל מבטם. העמדה השניה היא שאלתרמן - מעטו של אורלנד - מרשה לעצמו בשיר לבקר מעט את המשוררים הנזכרים, אבל ביקורתו היא בעצם הבעת הערכתו אליהם ואל התמודדותם מול האסונות הכבדים שחוו. והדברים מצטרפים אל הפרשנות הרווחת של שירי אלתרמן, שלמרבה האכזבה לא כתב אפילו שיר אחד רציני, בקורפוס העיקרי של שיריו, שיתמודד עם אימי השואה וספיחיה. והדברים ידועים. הנה השיר: חֲמִשָׁה לָשֵׂאת אֶת עֵינֵיהֶם [נֻסָּח רִאשׁוֹן] יעקב אורלנד, כ'ז שירים, נתן היה אומר, עמ' 44 עַל בַּת-מִרְיָם אָמַר לִי פַּעַם: "אַל תִּרְאֶה אוֹתָהּ כְּפִי שֶאַתָּה מַבִּיט בָּהּ - צְנוּמָה, מָרָה, בְּקֹשִׁי נוֹשֶׁמֶת. וַדַּאי, גַּם זוֹ דְמוּת. אַךְ הִיא רַק צֵל רֻשְׁמָהּ שֶׁל הָאֱמֶת. נַסֵּה לִרְאוֹת אוֹתָהּ מִתּוֹךְ עֵינֵיהָ הִיא, כְּלוֹמַר מִתּוֹךְ דְּכִי הַיָּם הַמִּתְנַחְשֵׁל בָּהּ, כְּלוֹמַר נַסֵּה לִרְאוֹתָהּ כְּפִי שֶׁהִיא מַבִּיטָה בְּךָ - עִם כָּל הָאֵלֶם וְהַסֵּתֶר הַסְּמוּיִים בּוֹ - עֵינַיִם כָּאֵלּוּ יֵשׁ לָהֶן דְמָּעוֹת הַכְּבֵדוֹת פִּי רִבּוֹא מִמִּשְׁקַל גוּפָהּ. לְרָחֵל [המשוררת] הָיוּ עֵינַיִם כָּאֵלוּ, לְעֶזְרָא זוּסְמַן יֵשׁ, לְאַבָּא קוֹבְנֶר, לְחַלְפִי, לְאֱלִי וִיזֶל, אִם כִּי... וְלִפְעָמִים - בְּהַבִּיטוֹ אֶל קִבְרוֹת רֵעָיו - גַּם לְחַיִּים גוּרִי". [נֻסָּח שֵׁנִי] עמ' 45 פַּעַם אָמַר לִי: "אַרְבָּעָה הֵמָּה קָשֶׁה לִי לְהַבִּיט בָּם וַחֲמִשָׁה לָשֵׂאת אֶת עֵינֵיהֶם: אַבָּא קוֹבְנֶר וּבַת-מִרְיָם וְעֶזְרָא זוּסְמַן וְאֱלִי וְיזֶל (אִם כִּי... אֲבָל לֹא, בְּלִי 'אִם כִּי'...) וּפְעָמִים - גַּם חַיִּים גוּרִי. כְּמוֹ רֶמֶץ-כִּבְשָׁן יוֹקֵד בָּהֶם, כְּמוֹ שְׂרִידֵי מִקְדָּשׁ הָרוּס, זוֹרֵחַ בְּנֹגַהּ הַבָּרָק. מְהַלְּכִים יוֹמְיוֹם עִם חֲטוֹטֶרֶת מְהֻפֶּכֶת, חֲפוּרִים אֶל סוֹף הָעֹמֶק, אֶל קְצֵה חֻדּוֹ שֶׁל הַמַּכְאוֹב, עִם כֹּל זַעֲקָתָם פְּנִימָה - כְּמוֹ אֵין עוֹד שָׁמַיִם עַל רֹאשָׁם וּכְמוֹ רַק הֵם צַוַּאר-עֻלּוֹ שֶׁל הָאָסוֹן". כַּאן שָׁהָה רֶגַע, הֵעִיף בִּי מַבָּט עָקֹם וּמַמְזֵרִי וְהִפְטִיר בִּנְעִימָה שְׂטָנִית: "...לִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנִי פּוֹגֵשׁ בָּהֶם, אֲנִי נִלְפָּת מִלְּהָרִים נֶגְדָּם עַפְעַף, שֶׁלא לִפִגֹם בְּמוֹנוֹפּוֹל-הִתְיַסְּרוּתָם..." וְאָז, בְּחֶרְדַּת-פִּתְאֹם, הִבִּיט בִּי וְהוֹסִיף: "... אֲבָל אַתָּה לֹא תְדַבֵּר, נָכוֹן?! חָלִילָה שֶׁיֵּדְעוּ. זֶה נוֹרָא מַה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ. אַתָּה לֹא תַגִּיד שֶׁאָמַרְתִּי, אַתָּה שׁוֹמֵעַ? אֲנִי אַכְחִישׁ הַכֹּל, אוֹ שֶׁ... אוֹ שֶׁאֶשְׂרֹף אוֹתְךָ חַיִּים, נֲשְׁבָּע לְךָ!" עַכְשָׁו שֶׁאָמַרְתִּי - אֲנִי מִתְחָרֵט. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה - כְּבָר אָמַרְתִּי... וְזָה מִכְּבָר שֶׁנִּשְׂרַפְתִּי חַיִּים. ראוי אם כן, לעבור את המשוררים הנזכרים אחד אחד ולנסות להבין אל מה התכוון המשורר. נתעלם גם ממשחקו הכפול של אורלנד בהבאת השיר. מצד אחד להיות שותף חשאי לסודות הפואטיים של נתן אלתרמן - אבל מצד שני לגלות אותם לכל העולם ואשתו. יש מבקרים האומרים שאורלנד ביטא במשחקו הכפול מעין נקמה-זוטא באלתרמן שהכביד את עולו עליו. ייתכן שאכן כך הוא, אך החשוב הוא להבין שאורלנד ידע יותר ממה שכתב בשיר. וחבל שלא הביא, אם כנספח לשיר ואם בדרך אחרת, אילו פרשיות גרמו לאלתרמן לצרף את רשימת "חמשה לשאת את עיניהם". מהחמשה שהם בעצם שבעה, חיים איתנו היום רק שניים. אלי ויזל בן השמונים וחמש וחיים גורי. רק שניים אלה יכולים להעיד מה גרם לאלתרמן לכלול אותם ברשימה. מאד ייתכן שיש בארכיונם של חיים גורי ושל אלי ויזל מסמכים המצביעים על כך. אך הם טרם נתפרסמו. נתחיל אם כן לפי הסדר בסקירת השבעה. רחל בלובשטיין היא הראשונה לגיל ולהופעה. אך ייתכן שדווקא לגביה יחסו של אלתרמן נובע באמת מעיניה העצובות בסוף חייה. והיא היחידה שכבר לא חיה בעת כתיבת השיר. לרחל היו עיניים כאלה. לאחרים - יש עיניים כאלה. ייתכן שרחל נגררה לרשימת בעלי העיניים מנימוקים אחרים מאשר האחרים. יוכבד בת-מרים היא השניה לסדר הגיל וההופעה ועדיין חיה בעת כתיבת השיר. יחסי אלתרמן - בת-מרים נחקרו בידי כמה חוקרים והוארו כבר לפני שנים מה שבולט ביחסים אלה, הוא יחסה האוהב והמעריץ של בת-מרים לאלתרמן. "הנסיך של שירתנו". בנוסח הראשון של השיר אלתרמן מלמד את אורלנד איך להתבונן בבת-מרים ולהעריך אותה נכונה. בנוסח השני הוא מכליל אותה במסגרת האירונית, שלא לומר הצינית, כאילו רק היא צוואר-עולו של האסון, או גרוע יותר בעלת מונופול על ההתייסרות. אלתרמן מפיו של אורלנד מביע ביקורת חריפה על התנהגותה האבלה של בת-מרים שנתפרסמה לאחר נפילת בנה במלחמת העצמאות. אבא קובנר הוא הבא ברשימת המתייסרים של אלתרמן. יחסי אבא קובנר ואלתרמן נסקרו בכמה מקומות ובעיקר אצל דינה פורת בספרה "מעבר לגשמי". היחסים הללו ידעו מעלות וירידות התקרבות וריחוק. ידועה ההתפרצות של קובנר לאחר דברי אלתרמן על היודנראט בגטאות אל מול מורדי המחתרות. על-פי התיעוד שבידינו, רק פעם אחת דיבר אלתרמן באופן מסודר על שירתו של קובנר, בעין-החורש במסיבה לצאת הספר "פרידה מהדרום" 1949. אלתרמן אהב את הספר וראה בו פריצת דרך לכתיבת שירת הדור הצעיר על מלחמת העצמאות. כנראה שאל עיקר יצירתו של קובנר, על זיכרון השואה, אלתרמן לא התקרב ושמר על ריחוק. עזרא זוסמן מופיע ברשימת בעלי המונופול על ההתייסרות אך לא עולה כך מתמונותיו, שבהם לא מתבלטות עיניים של מי שאין עוד שמיים על ראשו. ייתכן שיש בעיזבונו של זוסמן תיעוד למערכת יחסים כלשהי בינו לבין אלתרמן היכול להציע הסבר לכלילתו ברשימה העצובה הזו. אברהם חלפי מפתיע בהכללתו בנבחרת המתייסרים. אין ספק שעיניו היו מדהימות, אבל על איזה אסונות התרחבות עיניו? חלפי לא ידוע כמי שהלך וקונן בחייו על צוואר עולו של האסון. וכאיש תיאטרון לא יכול היה לשמור על מונופול של התייסרות. ייתכן שבעיזבונו נותרו תעודות המעידות על יחסיו עם אלתרמן ואורלנד, ומספרות סיפור שממנו ניתן להבין, ואפילו בדוחק, מדוע גרר אותו אלתרמן אל שירו של אורלנד. חיים גורי, הצעיר שברשימה, וגם יליד הארץ היחיד שבה, לא ראוי לתוארים הקשים של צוואר עולו של האסון או בעל מונופול על ההתייסרות בכל חייו ויצירתו. לא, רק כפי שאורלנד כותב מפי אלתרמן - רק לפעמים - בהביטו אל קברות רעיו. כלומר גורי מצורף לרשימה רק באורח חלקי בהתייחס לשירי הזיכרון שלו ממלחמת העצמאות. תמהני האם הביטוי בהביטו אל קברות רעיו - לקוח משיריו של גורי, או שאלתרמן או אורלנד, היו נוכחים בטקסי הזיכרון עצמם? חיים גורי יכול להעיד גם היום מה פשר כלילתו ברשימה הטראגית של בעלי העיניים. וזה יהיה חשוב אם יימצאו בארכיונו אישושים בכתב לדברים. האחרון ברשימת בעלי העיניים הוא אלי ויזל. והוא זוכה גם להרחבת הסתימות שבהכללתו בה, כשאלתרמן מבעד למטפחתו של אורלנד, לא מסתפק בציון שמו של ויזל, אלא מוסיף דיבור מגומגם - אם כי - כאילו יש ברצונו לומר עוד על ויזל אלא שמשהו מעכב בעדו. התוספת הזו מופיעה בשני הנוסחים, וברור שיש כאן הכוונה למשהו נוסף שאנחנו הקוראים איננו יודעים. ייתכן שאורלנד ידע, לא בטוח. על-פי ההקשר של השיר ברור שהתוספת לשמו של ויזל אינה לטובה. מעניין מה עומד ביסוד היחס השירי הזה. האם התגלגלה איזו פרשיה בין ויזל לאלתרמן? האם הוחלפו ביניהם כתובים חריפים? האם השמיע אלתרמן ביקורת מסודרת על ויזל במקומות אחרים? האם כעס עליו בשל ירידתו מהארץ? האם היו לאלתרמן משקעים אחרים בגנותו של ויזל? יש שאלות רבות המלוות את רשימת שבעת המשוררים שאלתרמן מנה כביכול בפני אורלנד. חלקן כבר לא ייפתר כנראה. אבל חשוב להבהיר לפחות את אלה שניתן עדיין, ובראשן מה לחיים גורי ברשימה ומה לאלי ויזל בסיפא של רשימת בעלי העיניים, ומה הייתה התוספת העוינת לשמו שנמחקה.