נדיר למצוא מנהיג פוליטי בישראל שחילל את מושג השלום בעקביות ובחוסר בושה כמו נשיא המדינה
שמעון פרס. ולולא העולם האורווליאני שבו מצוייה האנושות, פגיעתו הרעה והשיטתית של הנשיא הייתה מובילה אותו לעמוד הקלון ולא לזכייה בעוד ועוד מדליות.
לא נראה שמפריע לו כי מרבית הכיבודים שהוא זוכה להם על הפנטזיות המסוכנות שהוא מפיץ בעקביות על המזרח התיכון בכלל, ועל הפלשתינים בפרט, מורעפים עליו ממקורות חוץ-ישראלים.
האירוניה היא שפרס מונה למשרה שיש בה לכאורה הרבה רוח וצלצולים ופחות כוח וסמכות, דווקא על-מנת לרסן אותו. הנזק שהוא גרם לאורך השנים למאמציה של ישראל להיאבק בשקרים, בהונאות ובאחיזת העיניים שמפיצים אויביה, הוא לאין שיעור. לכן הפופולריות שלו בחו"ל תמיד עלתה עשרות מונים על זו שהוא נהנה ממנה בארץ. על חוסר הצלחתו האלקטורלית הוא פיצה במדליות, שאף אחת מהן, יש לציין, לא ניתנה לו בשל הישגיו בשדה הקרב.
אין פלא אפוא שהוא חש קירבה רבה לנשיא ארצות-הברית
ברק אובמה. למרות שבגילם, תרבותם ודתם יש לשניים מעט מן המשותף, הם חולקים השקפות יסוד. לשניהם יש דעה עמומה, שלא לומר עגומה, על המערב, בעושם אידיאליזציה של העולם השלישי; שניהם צובעים את המצב בצבעים שהם בוחרים לתת לו; שניהם אינם מהססים לקבל פרס נובל לשלום בעודם מכשירים למעשה את הקרקע למלחמות מן הסוג הגרוע ביותר, ולשניהם אין בעיה להמעיט בכבודו ובערכו של ראש ממשלת ישראל
בנימין נתניהו.
החזון הנכון לא הייתה זו אפוא תמימות, כשאובמה - ששמעו אותו ואת נשיא צרפת ניקולא סרקוזי משתתפים זה בצערו של זה על סלידתם לנתניהו - העניק לפרס את מדליית החירות הנשיאותית בחודש יוני שעבר, רק חודשים ספורים לפני שהשפיל את נתניהו בניו-יורק.
ודאי, שכן נתניהו המריץ את אובמה להתייחס ברצינות לאיום האירני ולא לקשור אותו לנושא הפלשתיני, ואילו "שימון" (כפי שכינה אותו אובמה בחיבה בארוחת הערב לכבוד הענקת מדליית החירות) "מלמד אותנו אף פעם לא לקבל את העולם כפי שהוא. לנו יש חזון לעולם כפי שעליו להיות, ועלינו לשאוף להגשימו". ואכן, הבהיר לנו פרס, "החזון שלי הוא של ישראל המתקיימת בשלום מלא ואמיתי ובשיתוף פעולה עם כל עמי המזרח התיכון, הן אויבים לשעבר והן ידידים חדשים, ובמסגרתו תהפוך ירושלים בירה של שלום".
מאז חגיגות הפנטזיה של אובמה-פרס בקיץ, העניינים במזרח התיכון הלכו מן הרע אל הגרוע. הרבה "אויבים לשעבר" ושפע של אויבים חדשים הצטרפו לחגיגה. הדבר היחיד שלא השתנה הוא היבחרותם מחדש של אובמה ונתניהו.
פרס יודע היטב שהקדנציה הזאת היא הרבה יותר קשה לנתניהו, במיוחד בשל כך שאירן דוהרת לקראת פצצה גרעינית, שבאמצעותה, היא מתפארת, תמחק את ישראל מעל המפה. זאת, בעוד שאובמה מתמיד בחיזוריו ועדיין מנסה לשדל את משטר המולות לשאת ולתת על תוכנית גרעינית "של שלום". פרס גם ודאי ער לכך שנתניהו חושש מביקורו של אובמה אצלנו בחודש הבא, שבמהלכו יבקר גם ברמאללה.
אלא שדאגותיו של נתניהו מעניינות את פרס כקליפת השום. חיזוקו של אובמה הוא העומד בראש מעייניו. כשבירך לא מכבר משלחת אמריקנית של סנטורים וחברי קונגרס דמוקרטים ורפובליקנים בביקורה בירושלים, הוא הבטיח להם כי הנשיא האמריקני "הראה הן הבנה עמוקה והן תמיכה" בכל מה שכרוך בצרכי הביטחון של ישראל. "הגיע הזמן לשוב לתהליך השלום...אנו בונים ממשלה שלא רק תמשול, אלא שיהיה לה החזון הנכון".
זה ש"חזון" זה אינו מביא בחשבון את סירובם המוחלט של הפלשתינים לשאת ולתת על שום דבר אחר חוץ מהשמדתה של המדינה היהודית - חסר משמעות בעיניו. כדברי אובמה, לפרס יש "חזון לעולם כפי שעליו להיות", כאמור, זה עם ירושלים כ"בירה של שלום".
בעודו מתקשה להכיל את התלהבותו מביקורו הקרוב של נשיא ארה"ב, שבו יהיה לו תפקיד מפתח, הכריז פרס לפני ימים אחדים (באמצעות הודעה ל-"Times of Israel") שהוא יעניק לאובמה את "עיטור הנשיא". זו תהיה הפעם הראשונה שיוענק לנשיא אמריקני מכהן אות כזה, שהקריטריונים לקבלתו הם תרומה ייחודית למדינת ישראל או לתיקון עולם, העלאת קרנה של מדינת ישראל והרמת תרומה ייחודית לתדמיתה בעולם, ומתן דוגמה ומופת ליזמות, חדשות, יצירתיות וחזון.
אין ספק כי פרס מצפצף על כולנו צפצוף ארוך.
