בוקר טוב אדוני, הפקעתי את ביתך. היואיל אדוני להיות היום אובייקטיבי או נייטרלי? - כיצד היית נוהג אילו בוקר אחד היית מתעורר ולפתע מתברר לך ששטח ביתך, עליו אגב, גם בנויה פרנסתך - נלקח ע"י השכן שלך? ויתרה מכך, מה היית עושה אילו באותו שטח הייתה נבנית גדר, החוצצת לא רק בינך ובין פרנסתך, אלא על עצם קיומך, קרי: בכל פעם שתצא אל מעבר לגדר, עלולים לירות בך, בילדיך, במשפחתך?. ועכשיו, אחרי שהופקעה הקרקע שלך, נסה לעזאזל להיות אובייקטיבי או נייטרלי. עימאד בורנאט - תושב בילעין, הנלחם על קיומו - אינו מנסה אפילו, אולי כי כמוני וכמוך, הוא יודע שזה פאתטי!.
חוויה מטלטלת דרך עדשת המצלמה
בורנאט, פלשתיני הנאבק על החלטת הקמת גדר ההפרדה, מחליט להביע עמדה העלולה לעלות לו בחייו. בחמש מצלמות הוא מתעד את העימותים בין תושבי הכפר שקרקעותיהם הופקעו, לבין חיילי צה"ל וההתנחלויות. לאורך פרקי חייו, המצלמות שובקות בזו אחר זו, יחד עימו, עם משפחתו, ועם מכריו הנפגעים בזה אחר זה. אך עימאד אינו מוותר, וממשיך לצלם. הסרט, המלווה בקולו, משקף את נקודת מבטו של פאלח העובר חוויה מטלטלת, ובוחר להביע עמדתו דרך מצלמותיו.
בורנאט אינו מתיימר כלל להיות הנייטרלי של דנטה שאמר: "המקומות הלוהטים ביותר בגיהנום שמורים לאלה שבזמני מצוקה מוסרית בוחרים לשמור על הנייטרליות שלהם."
ראי אדמה כי היינו בזבזנים: לא משנה אם הצד הישראלי או הפלשתיני צודק/טועה, בשני הצדדים אנשים נקברים!. לא משנה דעתך על היחסים בין ערבים ויהודים, אך הישירות הבלתי אמצעית הזאת הניבטת בסרטם המשותף של גיא דוידי ועימאד בורנאט, חובטת בנשמה. יחד עם מצלמותיו השבורות של בורנאט, הלב מתרסק לרסיסים. המינימליזם והפשטות כמו מדגישים ביתר שאת את הניגודיות האכזרית מתחילת הסרט הדוקומנטרי: הולדה, מול מוות; אנושיות מול אלימות; פרחים, מול קנה רובים. והסתירה הקוטבית לאורך הסרט כמו סחרחרה מבלבלת, רק מתעצמת:מצד אחד אלימות הישראלים הפוגעים למוות בפלשתינים. מצד שני, קדושת החיים - אותם ישראלים, מטפלים באותם פצועים פלשתינים בהומניות אנושית ובעדינות אין קץ.
תיאור של מצבים מכוננים
ולמרות הניגוד הקשה, המותיר אותנו חסרי אונים אל מול התמונות, הסרט הבנוי מרצף פרקי חיים, מתאר מצבים מכוננים הקורעים ביופי אנושיותם. ברגע מכונן שכזה ניתן להבחין כאשר ילד בן השלוש מגיש לחייל צעיר זר פרחים קטנטן עם עלי זית. אוגדן, לכאורה סתמי, אך סמליותו חזקה וכואבת. לרגע נראה כי גם החייל התבלבל מהנזר, כמוני. השתהותו רגעית. נדמה לי כי עברו שעות, עד שהחייל לקח בעדינות מבויישת קמעה את הזר הפשוט מהילד הזערורי, והתבונן בו. התבוננותו זו, היא גם רגע ההתבוננות בעצמנו. הלב נחמץ מלראות את מבטו של החייל המלווה את הילד, מתעמת בינו לבין עצמו, עם הסיטואציה ההזויה. מבטו כמו מצמית אותי אל הצלקות העתידיות שלו, או של כל אחד מאיתנו שחווה את המפגשים הלא הרואייים הללו עם אלוהי המלחמות, ילדים ומשפחות. ואני יודעת בתוכי שזה אינו זמן מילים. אך הן מהדהדות במחשבות וקורעות לגזרים.
לפתע נוחתת ההכרה, כי לא תושבי בילעין המה הקורבנות, אלא אנחנו. לא תושבי הכפר זקוקים לרחמינו, אלא אנחנו על עצמנו. היסטוריית היהודי המגורש הנודד, הרי רשומה על שמנו. אז איך לעזאזל הפכנו לערלים לזר, לשונה ולאחר. הפה יבש, הגרון ניחר, כאשר פורצת שריפה במטע הזתים - פרנסתם של תושבי בילעין. וכפרפראזה מאותה היסטוריה עקובה מדם, נראה שלא למדנו כי במקום בו שורפים מסיק זיתים, ולא רק ספרים, לא יאחר היום בו ישרפו גם אנשים. בחנק, שריפה, ירי, ובכל דרך שהיא, העובדה היא: אנשים - ערבים וישראלים, מתים!.
"חמש מצלמות שבורות" - סרטם המשותף של גיא דוידי ועימאד בורנאט. ערוץ 8 - חובה לראות!