ההיסטוריה היא בוחנת ערומה. לכאורה אינה פוסקת מה עלה בגורלה של הכרעה כזו או אחרת אלא לאחר ימים, ומתאפקת עד שההווה מתגלה כעתיד. היא ניצבת אז במלוא סמכותה וחותמת על תעודות ציונים והערכה לשבט או לחסד. מקבלי ההכרעות, גם הסומים לרוב גם הרואים הספורים, האחראים כביכול לגורלות, כבר אינם בינינו אז, ופסקי הדין החורצים את דין התהליכים שהשיקו אינם יכולים אלא להטריד את מנוחתם-עדן, או, נדיר ככל שזה יהיה, לגרום להם קורת רוח במרומים. אבל היא גם בוחנת לאלתר. היא מעורבת מיד בנעשה. היא יודעת, לא מנחשת, מי ממניעי ההחלטות כלוא בעבר ושבוי בהווה ואינו מעלה על הדעת או אולי אף לא איכפת לו מה הוא עושה למחר, ומי חותר בכל מאודו להיות נאמן לטובת הימים שיבואו ורותם את האינטלקט שלו ואת אחריותו המוסרית לקרון הבאות.
ההיסטוריה שופטת היא אינה מתווכחת ואינה מתפלמסת. אין לה שומעים. נווטי המסע המדיני והחברתי והכלכלי מתעלמים ממנה גם אם יש בהם כאלה היראים מפניה במסתרים. היא אינה נמנית עם הבוחרים. הסוקרים לא חוקרים מה דעתה. היא גברת של אחרי נעילת הקלפיות. הנווטים קשובים לסוקרים, עובדים את הקלפי, עולים ויורדים על-פי גאות ושפל עיצומו של יום, ואין להם עניין להשגיח בהיסטוריה שאינה יכולה לעשות יותר מאשר להתבונן בהם באירוניה מוסווית. אבל היא כאן. אין לה קהל, אבל היא נוכחת... והיא שופטת, והמבין יבין, גם אם הוא מכחיש הוא מבין.
הוא מבין למשל כי חבירת בוסר של אישים המזהים את השוויון בנטל כאבן הראשה בקשת הבעיות המאיימות עלינו עלולה לגבות מחיר קיומי כבד ממדינת ישראל ואזרחיה. אם היא אבן הראשה, נושאי מלחמה ושלום משניים לה, ונידחים מפניה לזווית בה הם יכולים כביכול להיות מונחים ולהמתין לאליהו. הרי זה הבל גמור. לא שמותר להשלים עם העיוות הממריד שהוליד את התביעה לשוויון בנטל לו אחראיות כל ממשלות ישראל מימים ימימה. מה שקלקלו עד הנה הקואליציות קצרות הרואי טעון תיקון גדול ואין להתמהמה בשלשלת בהחלטה נחושה להניע תהליך של שינוי עמוק.
אבל ההיסטוריה בוודאי רואה בעיניה כי המדינה מסתכנת אם תתיר לנווטים החדשים לראות בשוויון בנטל פטור להסכים על ציוני דרך בהתנעת תהליך השלום, פטור להתמודד עם תחלואי חברה פצועת פערים בלתי סבירים, פטור במאבק על ייצוב הכלכלה התלויה על בלימה מעל הבור הגירעוני שיעמיק אם לא יסכימו איך לסתום אותו מעט מעט. חבירת הבוסר הזאת שאינה בוחנת את המתחייב אידיאית בכל מחנה ומחנה, בנושאי דת ומדינה ומדיניות חוץ וביטחון, שברזל בריח המחבר שלה הוא ברזל השוויון בנטל, נראית אומנם כבשורה רעננה המדלגת על הבדלי השקפה מפני שהיא נחזית כנעלה מכל השקפה, אבל היאך היא בשורה אם אינה מבינה היסטוריה מה היא.
ישראל ראויה לממשלה חכמת פרופורציות מי עיוור מראות כי ישראל מוקפת איומים המבעבעים לוהטים כבר מדי על אדמה רותחת? מי שוגה מהבן כי לא די לשדר פנימה ולעולם כי כוחנו נובע מן העובדה שאותנו אין איומים מפחידים, ולא עלינו המלאכה לנסות להרגיע אותם, כי איננו מותרים לקדש רק את הדיפתם ואנו מושבעים ועומדים ליזום שינוי עמוק במשא ובמתן שיאתר את התסיסה, ויסכל את בידודנו הבינלאומי ההולך ומתהדק עד כדי סכנה קיומית. ישראל זקוקה לממשלה שחרף תוצאותיה המשתקות של מערכת בחירות האחרונה תתמודד עם האתגרים הדחופים באומץ לב זהיר ובזהירות יצירתית. המערכה על השוויון בנטל על-פי כללים של חזות הכל, עלולה להסתיים גם בלא כלום מבחינת שוויון בנטל וגם בלא כלום מבחינת נושאי הליבה הגדולים של ביטחון צבאי מדיני וחברתי שישראל ראויה להם.
אין ספק כי הבוחר הישראלי הביע חוסר שביעות רצון עמוקה מן האנומליה המאפיינת את המדינה, מגודש הנושאים האידיאולוגים הדווקניים, מאי צדק בלתי מתקבל על הדעת בחלוקת משאבי המדינה, מניצול לרעה של מציאות סקטוריאלית, מן החרדה המדכאת של אי גמירת החדש ומן העלבון של מחר אחד לילדי היש ומחר אחר לילדי האין. הוא הצביע בעבור השלטת נורמאליות על חיינו והעלה על גשר הפיקוד נווטים צעירים הנראים כערבים נחושים לנורמליות נכספת. אבל אם הם לא יבינו כי הים בו נקראו לשייט את ספינת המדינה נשאר ים לא נורמלי, ולא יאזרו כוח ותבונה בשלה להתמודד עם המשברים כמות שהם, הם עתידים לייאש את בוחריהם ולהחזיר לגשר הפיקוד את האדמירלים השחוקים שספגו מהלומות לא קלות מן הבוחר. ישראל ראויה לממשלה חכמת פרופורציות, שיש בה מידה נושנה ובדוקה של ראייה רחבה וכוללת ומידה חדשה ונועזת של הכרה בתביעה לשינוי האקלים הישראלי. ההיסטוריה שעתידה לשפוט אותה היא כבר כאן. מוטב כי הרואה את הנולד - ייתן לה הכבוד הראוי.
