לא למחוות וכדורי הרגעה

בזמן האחרון חוזרים ומאיימים עלינו הפרסים שלנו והפרסים שלהם באינתיפאדה שלישית. למהות אינתיפאדה זו יש פרשנויות רבות, כיד הדימיון של נביאי השחורות כאן ושם. הגיע הזמן להוציא את האויר מבלון זה, ולומר גם לאלה שלנו וגם לאחרים, שאינתיפאדה, כפי שכבר הוכח "נושכת" את כולם, וכבר למדנו דבר או שניים לגבי ניהול מאבק אפקטיבי גם באינתיפאדה. ובכל מקרה, אם תחזור על עצמה תופעה של אלימות מרוכזת ומאורגנת של ערביי איו"ש נגד אזרחי ישראל בפרט ונגד ישראלים בכלל, תראה בכך ישראל הכרזה על סיומם וביטולם המוחלט של הסכמי אוסלו. אבו-מאזן הולך ומתגלה כ"ערפאת מן הסוג השלישי", כזה שמדבר יפה לעיתים קרובות יותר אבל נוהג בתוקפנות כתחליף לדרך ההדברות, בדיוק כמו הערפאת מהסוג הראשון. אין זה משנה מהם התירוצים בהם משתמש אבו מאזן להצדקת מעשיו, המעשים הם הקובעים, ואלה רוויים יותר ויותר במעשי תוקפנות מסוגים שונים, אלימות, צביעות, שקרים, הסתה וגרימת נזקים וחבלות. לכן, יש להפיק מכך לקחים אופרטיביים כלפיו אישית וכלפי הרשות המונהגת על ידו בכל התחומים של ההתנהלות השוטפת. תרוץ ה"כיבוש" אינו תופס עוד, משום שישראל אינה מקבלת בנקודה זו את טענות הערבים, וכבר נקבע בהסכמי אוסלו שמחלוקות (דהיינו: אי-הסכמות) יש לישב במו"מ וללא אלימות. אם חוזרים בהם הערבים מהבנה זו, הם מערערים על היסוד המוסד של הסכמי אוסלו, ובה בעת גם על עיקרון ההכרה ההדדית ועל פתרון שתי מדינות לאום לשני עמים.

לפעול על-פי דוקטרינת המעשים בשטח

על-רקע השמועות וההתנהלות בשטח, במיוחד בשבועות האחרונים, חייבת ישראל ליצור מאזן התנהלות משופר מול אבו-מאזן והרשות הפלשתינית, על יסוד העיקרון אותו קבע מזמן ראש הממשלה נתניהו: יתנו - יקבלו; לא יתנו - לא יקבלו. משום מה ראש הממשלה אינו מקפיד לקיים הלכה למעשה דוקטרינה אלמנטרית זו שלו, ובכך הוא טועה טעות קשה, הן בתחום שימור האמינות של דבריו והן בעיצוב מכלול של צעדי הרתעה והידברות בין ישראל לרשות הפלשתינית. פרושה המעשי של דוקטרינה זו הוא שהרשות ובכיריה נמדדים בעיקר על-פי מעשיהם ולא על-פי הצהרותיהם, והיחס אליהם הוא פועל יוצא של התנהלותם ולא של הבטחותיהם. לאמור: יהיה שקט - יתנהלו היחסים ההדדיים על מי מנוחות ותוך שת"פ. לא יהיה שקט - יהיו מעצרים, יהיו מחסומים, תהיינה סנקציות שונות, תהיינה תגובות מגוונות לרבות שימוש בכוח ופגיעה בשיגרת החיים גם בצד הפלשתיני; עוצמת התגובה תהייה פונקציה של אופי ועוצמת הפרובוקציות. תהיינה יוזמות עוינות מצד הפלשתינים כלפי ישראל ו/או ישראלים, יוזמות מסוג כלשהו, תגיב ישראל ביוזמות חד-צדדיות משלה, תגובות מסוג כלשהו.

• הפרות סדר ערביות הן יוזמות עוינות, בין מכנים זאת כך ובין אם מכנים זאת הפגנות אלימות, מחאות מסוג כזה או אחר, התקוממות עממית, שביתת אסירים, ידוי אבנים ובקת"בים, פגיעה באזרחים ו/או רכושם או כל התנהלות בלתי חוקית או בלתי נורמטיבית אחרת. את נזקיהן של הפרות סדר ביוזמה ערבית, ישלמו הערבים.

• לישראל כמו לפלשתינים אינטרסים והשקפות משלה על ארץ-ישראל ועל אופיו והרכבו של פתרון מוסכם. אין חובת הסכמה מראש בין הצדדים. לשם השגת הסכם יתנהל מו"מ.

• יבואו הפלשתינים למו"מ - תהיה שם גם ישראל ויתנהל מו"מ. לא יבואו - לא יהיה מו"מ. תסכול אינו תחליף למו"מ, אלימות אינה במקום מו"מ ושקרים אינם תחליף למו"מ, במיוחד כך כאשר הרשות היא זו שיוזמת את הצעד המוביל.

• מו"מ חייב להיות ישיר, בין הנציגים המוסמכים של שני הצדדים. כללי האישור של הסכם, היה ויושג כוללים: ממשלה, כנסת ומשאל-עם בצד הישראלי, והגורמים המקבילים בצד הפלשתיני. כל עוד לא אושרר הסכם על-פי האמור לעיל, הוא בגדר טיוטא שאינה מחייבת.

• מו"מ יתנהל ללא תנאים מוקדמים. יהיו תנאים מוקדמים מהצד הפלשתיני, יוצגו תנאים מוקדמים גם מצידה של ישראל; הסימטריה היא בעיקרון ולא בתכנים הפרטניים.

• ישראל מוכנה למו"מ, אך אינה נבהלת גם משימור הסטטוס-קוו הפורמלי. התאמת תנאי השטח והחיים לצרכי המציאות ייעשו לפי אותם עקרונות בשני הצדדים.

• ישראל לא ויתרה מעולם על זכותה להגנה עצמית, ואינה מתכוונת לשנות ממנהגה זה. זכות זו תופעל לפי שיקול דעתה הבלעדי של ישראל מול תוקפנות מסוג כלשהו ומצד כל גורם שהוא.

לא תהיינה מחוות המכוונות "להשקיט" את הרחוב הערבי, או לפתות את מנהיגיו להשתתף במו"מ על עתיד תושבי איו"ש. יש לעצב במקביל גם כללי משחק תואמים (בעיקר בתחום החוקי, המשפטי, התודעתי והתדמיתי) לגבי אזרחי ישראל ממוצא פלשתיני, המשתפים פעולה עם מהלכים עוינים של הרשות או של גורמים בתוכה, תוך ניצול במות ישראליות רשמיות ובלתי רשמיות לשם כך, מבלי להתיר לרשות התערבות כלשהי בעיצוב הכללים הללו ו/או בהפעלתם.

• החמאס - כל עוד אינו מקבל עליו במלואם את הסכמי אוסלו, ואינו מסתלק מעמדותיו הלוחמניות כלפי ישראל ומאמנת החמאס, אינו יכול להיות שותף אמין ונאמן להסדרים מדיניים העומדים בסתירה לעמדותיו המוצהרות. בכדי שיוכל להיות חלק מהסדר ישראלי-פלשתיני, עליו לקבל את מרותם של מוסדות נבחרים של העם הפלשתיני ללא כל הסתייגות, ולהתפרק מכל דרישה לעצמאות מדינית או צבאית ו/או לעצמאות ייצוגית שלא במסגרת ההסדר הדו-צדדי המחייב את שותפיו באופן מלא ושלם.

כל העקרונות הללו ידועים ומוכרים זה מכבר, אך אינם מבוצעים בעקביות, במלואם, בנחישות ובהתמדה. השינוי הדרוש חייב להיות בעיקר בהפיכתם לדוקטרינה יישומית פעילה. לסיכום הסיכוי להסדר מדיני שיביא לסיום הסכסוך בטווח הנראה לעין קלוש. אף על-פי כן, יש מקום לניסיון רציני אחד נוסף, תחום בזמן, בטרם תפעל ישראל חד-צדדית במוצהר על-פי האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלה. ניסיון זה יש לערוך בכללי משחק גלויים וברורים מראש, וכללים אלה יהיו בתוקף עד שיחתם הסכם ויתחיל להתבצע, וכך יחליף אותם. עליהם להיות מותאמים גם להנחה שלא יתקיים מו"מ או לא יושג הסכם לסיום הסכסוך (ואין ללכת להסכם ביניים כלשהו), וישראל תמשיל לשלוט בשטח לפרק זמן בלתי ידוע במועד זה, ויתכן אף לתמיד.