נושא גיוסם של חרדים בכלל ותלמידי ישיבות בפרט הפך לנושא המרכזי בהא הידיעה, הן בסדר היום הציבורי והן במשא והמתן הקואליציוני. המוטיב השולט בדיון הציבורי הוא מוטיב השוויון בנטל. הדיון בעיתונות הכלכלית (דה מארקר 14.2.2013) מוסיף את מוטיב העלות. וכך, הפיכת נושא השוויון בנטל ושיקולי העלות לשיקולים הבלעדיים מקצינה את העמדות ופוגעת בסיכויי התממשותו.
חייבים לזכור, באין שוויון בכישורים, אין סיכוי להשגת השוויון בנטל.
אילו היה קם למגזר החרדי מנהיג פיקח ולכאורה, חובב סיכונים, הוא היה מתיר גיוס מלא של תלמידי הישיבות. אילו התייצבו החרדים בהמוניהם לשירות צבאי, היו כל מסגרות הקליטה הצבאיות קורסות. מובן ומוסכם על כולם שאין לצה"ל יכולת לקלוט את מחזורי החרדים ההולכים וגדלים ושכל גיוס המוני יסתכם בסופו של דבר בשחרור המוני, בשחרור המלווה בזכויות שירות מלאות, או לפחות חלקיות.
להתאים את החרדים לצבא דרך המלך לנושא גיוס החרדים היא להחיל עליהם את רעיון מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות (מקא"ם), מה שידוע בציבור כרעיון "נערי רפול". במקום להתאים את הצבא לחרדים, אפשר וצריך בראש ובראשונה להתאים את החרדים לצבא. תהליכי הכשרה מקיפים כוללים, תאורטית, שלושה מרכיבים: ידע, מיומנויות וערכים. ואולם, במקרה הנוכחי, ההתאמה אינו יכולה ואינה צריכה להקיף את כל היבטיו של תהליך החיברות (סוציאליזציה), שכן אין שום צורך ואין שום הצדקה לשנות את עיקרי אמונתם של החרדים. אפשר להסתפק בשניים הראשונים. צריך לספק למגויסים הטריים את הידע הבסיסי לתיפקוד תקין במסגרת מודרנית ואת המיומנויות הנדרשות לשם השתלבות במערך הצבאי.
הידע הבסיסי הוא בראש וראשונה כולל אותם לימודי ליב"ה, שהוחמצו במהלך שנות הילדות והנערות. צבא מודרני, ובהמשך, חברה ומשק מודרניים, אינם זקוקים לפרטים חסרי ידע סביר במתמטיקה, אנגלית, אזרחות. פרטים כאלה יהיו תמיד למעמסה לכלל ויגררו את הפרט לחיי עוני ודלות. ניתן, במאמץ מרוכז, להנחיל את הידע הנדרש, או לפחות חלק משמעותי ממנו, במהלך שנת לימודים בתנאי פנימייה.
מיומנויות צבאיות ניתן להנחיל לבעלי ידע בסיסי, בין אם רכשו אותו בבתי הספר או במסגרת הצבאית, במהלך מספר מצומצם של חדשי שהייה במסגרת צבאית.
הצבה למחנות חיל החינוך ולכן, הדרך הנכונה להתמודד עם נושא השוויון בנטל אינה לגרור אותם בכוח ללשכות הגיוס ולבקו"ם. הדרך הנכונה היא לחיילם ולהציבם במחנות צבאיים של חיל החינוך. במהלך שנת שירותם הראשונה, יזכו המגויסים להשכלת יסוד, לידע ברמה סבירה של לימודי הליב"ה. ניתן, ואולי אף רצוי, לאפשר לרבנות הצבאית חלון שעות לימוד, רצוי בשעות אחר-הצהריים או הערב, בו יוכלו המעוניינים להמשיך בלימודים תורניים. שילוב זה יקהה את החשש של הקהילות החרדיות מפני התפקרותם של בניהם.
בתום שנת שירות ראשונה זו, יוכל צה"ל למיין את המחויילים, להציב את המתאימים מקרבם לקורסים ולהשלמות צבאיות. את אלה הנותרים, אלה שהצבא אינו מעוניין בשירותם, לשחרר. כאזרחים מן השורה, יוכלו הם לבחור אם ברצונם להשתלב בשוק העבודה, להמשיך ללמוד במסגרת השכלתית או לחזור לישיבה. על המדינה לשקול המשך טיפול באלה שיחליטו שלא להצטרף לישיבות, יעוץ תעסוקתי, הכשרה מקצועית ולימודים אקדמאיים.
מימוש רעיון שנת הלימוד מחייב גם הוא משאבים. שוק העבודה אינו סובל מעודף מורים ומספר מתקני הלמידה שיוכל צה"ל להעמיד לרשות פעילות זו, גם הוא אינו בלתי מוגבל. ולכן, אין ברירה אלא להפעילה בדרך הדרגתית. הפעלה הדרגתית אינה חייבת לבטא סיכוני היתכנות. הטיעון המופנה כנגד הצעות שיגיעו למימוש בעוד חמש שנים לא חייב להתאים גם לתוכנית הנוכחית. זאת, אך ורק אם יובטח שמימוש התוכנית יועבר בלעדית לצה"ל וימודר מהחלטות פוליטיות.
לנושא העברת האחריות לנושא הגיוס לצה"ל כמה השלכות משמעותיות. קצב הפעלת התוכנית יותנה ביכולתו של הצבא לגייס ולהכשיר מורים ובמהירות איתורם והקמתם של מתקני הלימוד. יש להעניק לצה"ל את הסמכות לקבוע את מספר המגויסים, ובלבד שרק שיקולי כח אדם ומתקנים הם אלו שידריכו אותו. בנוסף, הצלחתו של המיזם מותנית באיכות המתגייסים. אסור לאפשר הבחנה בין תלמידי ישיבות ל"יושבי הברזלים". על הגיוס לכלול הן את הראשונים והן את האחרונים. דרך ראויה להבטיח גיוס נקי משיקולים זרים היא זו שהופעלה בארה"ב, הגרלה (lottery). אם יהיה גודל מכסת הגיוס בשליטה מוחלטת של צה"ל (שתוגדר על היקף המשאבים הזמינים לפרויקט) ואם זהות המתגייסים תיקבע באמצעות היד הנעלמה של ההגרלה, יש סיכוי טוב למימושו של האתגר הנוכחי.
ואסיים בפאראפרזה לדברי שירו של מוקי, כולם מדברים על שוויון בנטל ועל עלות גיוסם של החרדים, אף אחד לא מדבר על תועלת. במאמר זה נסיתי לשלב את הצודק עם המועיל ולהוריד את הדיון מרמה של התנצחות ערכית למישור של שיקולי אפקטיביות ותרומה.
