בעין המצלמה

כאשר יש בשטח מצלמות, האירועים תמיד מסלימים: בין אם מדובר ביידוי אבנים של פלשתינים ובין אם מדובר בהבערת צמיגים של פועלים מפוטרים. זוהי אמת עתיקת יומין, שהפכה לרלוונטית מאין כמותה בעידן המידע בו אנו חיים. תסמכו על הרשות הפלשתינית, העומדת מאחורי האינתיפאדה הבאה עלינו לרעה, שהיא יודעת טוב מאוד כיצד לכוון את המתפרעים ליצור את הרושם האפקטיבי ביותר על מצלמות העיתונות, הטלוויזיה והאינטרנט, כך שייראו כאילו הם מפגינים שוחרי שלום המותקפים בידי הצבא הישראלי הברוטאלי. פעם אפשר היה להתמודד, או לפחות לנסות להתמודד, עם הבעיה הזאת על-ידי הכרזה על שטח צבאי סגור. היום, כאשר לכל מפגין יש מכשיר סלולרי המצויד במצלמה, זה כמובן בלתי אפשרי. מה שאומר, שאנחנו חייבים להילחם גם בשדה הקרב הזה. צה"ל חייב לתעד את המתרחש, להראות את פרצופיהם האמיתיים של הפלשתינים ולהציג את הסבל שהם גורמים לא רק לנו אלא גם לאחיהם – ולשדר את זה לכל העולם בזמן אמת. זה לא פחות חשוב מאשר כל האמצעים לפיזור הפגנות.

תראו אלו סרטים ישראלים היו מועמדים השבוע לאוסקר: "שומרי הסף" המלא בביקורת של ראשי שב"כ לשעבר על ישראל (אברהם שלום מדמה את צה"ל לוורמאכט, אבי דיכטר הבטוח שאין בעיה להגיע לשלום עם הפלשתינים), ו"חמש מצלמות שבורות" המתעד את מאבקם של תושבי בילעין נגד גדר ההפרדה. כלומר: סרטים חד-צדדיים, המציגים את ישראל כתוקפן המתעמר בפלשתינים השלווים. מובן שזכותו של כל יוצר להביע את עמדותיו. מובן שזכותו של כל ספונסר להעניק תמיכה לכל יצירה. אבל מדוע לעזאזל לשלוח דווקא סרטים כאלו, ורק כאלו, לייצג אותנו? למה לא סרט על הטרור היום-יומי בו חיו תושבי הדרום במשך שבע שנים רצופות? למה לא סרט על השחיתות ברשות הפלשתינית ועל ההסתה הבלתי-פוסקת שלה נגד ישראל? למה לא סרט על ההרס שהביאו ומביאים הפלשתינים לכל מקום בו הם חיים (ירדן, לבנון, יהודה ושומרון, רצועת עזה)? מילא שינאה עצמית; אבל למה להתגאות בה?

ילד בן 12.5, שנפל קורבן למעשה מגונה במרכז ירושלים, ידע למסור לחוקרי המשטרה שבסמוך למקום האירוע יש מרכול ובו מצלמות אבטחה. מה עשתה המשטרה עם המידע הזה? כלום. השוטרים ידעו שתחנה של הרכבת הקלה נמצאת ממש שם, וגם בה יש מצלמות אבטחה. מה עשתה המשטרה עם המידע הזה? כלום. התוצאה: הנאשם זוכה מחמת הספק. מצד שני, קורה שלמשטרה דווקא יש תיעוד מצולם של אירוע – אבל אין זה אומר שהיא תסיק ממנו את המסקנות הנכונות, ואין זה אומר שהיא תעביר אותו לידי ההגנה. זה בדיוק מה שקרה כאשר המשטרה העמידה לדין שלושה בני אדם שהפגינו מול שגרירות מצרים בתל אביב נגד מבצע "עופרת יצוקה". בידי המשטרה היה, כלשונו של השופט עידו דרויאן, "סרט שצולם ברציפות על-ידי צלם משטרתי בעת האירוע וככזה הוא משמש 'עדות חיה' ומהווה ראיה עיקרית ובסיסית של התביעה". ואולם, הסרט הראה בבירור, כי לא היה יסוד לטענותיה של המשטרה עצמה נגד המפגינים: הם לא הפרו את הסדר, הם לא סירבו למלא את הוראות השוטרים, הם לא הרביצו לשוטרים. למרות זאת, השלושה הועמדו לדין. זה לא נגמר כאן: המשטרה הסתירה את התקליטור במשך שנה וחצי מן ההגנה, למרות שהסניגורית טענה שוב ושוב שהוא קיים. מאוד הייתי רוצה לראות צילומים – של אותם מטומטמים שנושאים באחריות למחדל הדבילי בסיפור הראשון, ושל השוטרים ששיקרו על הדוכן ושל התובעים המשטרתיים הרשלנים במקרה השני. הייתי גם רוצה לדעת מה יהיה עונשם, אך כאן אני לא זקוק לאף מצלמה כדי לתת את התשובה. זה בדיוק כמו אותו ילד ששאל את מורתו, האם תעניש אותו על מעשה שלא עשה. משהשיבה "ודאי שלא", אמר לה: "לא הכנתי שיעורים". הם לא עשו כלום, אז לא ייעשה להם כלום.

במשחק הכדורגל בין הפועל תל אביב להפועל באר שבע, בסוף השבוע שעבר, "צלל" עומר דמארי לרחבת באר שבע. השופט איתן שמואלביץ קנה את ההצגה, הצביע על הנקודה הלבנה ודמארי כבש ממנה את שער הניצחון של התל אביבים. מצלמות הטלוויזיה הוכיחו בבירור שהשופט טעה בצורה חמורה ומשמעותית. ברור שאי-אפשר לבטל את ההחלטה ואת התוצאה, אבל האם יש להעמיד את דמארי לדין משמעתי? זהו כמובן רק מקרה אחד מני רבים. השאלה הזאת עולה כמעט מדי שבוע, ולא רק אצלנו. יש הטוענים, כי צריך להשתמש בשידורים חוזרים בזמן אמת כדי לתקן טעויות. יש המשיבים, כי כמו שלא משנים בדיעבד טעויות של שחקנים – כך גם לגבי שופטים. דעת ביניים היא, שצריך להשתמש בצילומים כהוכחה בדין משמעתי באירועים חמורים, כגון אלימות פיזית או מילולית. אישית אני מסכים עם דעת הביניים, אך הבעיה העיקרית היא שאיש אינו מחליט ואינו קובע מדיניות ברורה, כוללת ומחייבת. ולמה לא? ממש אין לי הסבר. מדובר בנושא שאפשר לקיים בו דיון מקצועי וציבורי רציני, לשמוע מומחים ולהחליט בתוך זמן לא רב. אבל כנראה יש לי יותר מדי ציפיות מגוף שבראשו עומד אבי לוזון.

אולם 606 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בו מתנהל משפט הולילנד, התמלא (יום א', 24.2.13) עם תחילת חקירתו הנגדית של ש"ד בידי עו"ד רועי בלכר, סניגורו של אהוד אולמרט, אשר הגיע בעצמו לאולם – לראשונה מאז ישיבת הפתיחה של המשפט. מילא העיתונאים והצלמים שגדשו את הספסלים והמעברים; אבל מדוע החליטו פתאום חלק ניכר מן הסניגורים להופיע גם הם? בטח אין לזה שום קשר לנוכחותה הנרחבת של התקשורת; אני סתם חושד בכשרים.

התמונה הפותחת הפעם את המדור מציגה צלמניה משנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. היא צולמה במוזיאון "אוצרות בחומה" שבעכו – מוזיאון הנוסטלגיה המקסים ביותר שראיתי בארץ. מאות פריטים מציגים בעלי מלאכה ובעלי מקצועות אחרים מעכו והגליל, ומאות פריטים נוספים משחזרים את החיים בצפון הארץ לפני עשרות שנים. לצידם מתקיימות תערוכות מתחלפות, יפהפיות לא פחות, וכל זה – במבנה אבן מקומר ורחב ידיים מן התקופה העות'מאנית. מומלץ בחום.