בהתחלה, ממש אחרי הנישואים, כשהכל מריח טוב, יש הרמוניה בעניין פינוי האשפה. אחרי שנולד הילד הראשון, מתחלקים הזוגות בישראל לשניים, כשהחלוקה היא די ברורה. החצי הראשון הם זוגות שמתווכחים ביניהם מי יפנה את הזבל אל מחוץ לבית, ו
החצי השני כבר לא מתווכחים. הם סוגרים תאריך לרבנות. סוגרים, סגרו, יסגרו, זה רק עניין של זמן, לפני שכל הזבל יצא החוצה, ארוז בשקית של סופר.
לאלו שצולחים את השנים הראשונות בשלום, ומגיעים אל השלב שבו יש את הילדים שיכולים לעזור (או לפחות ככה מאמינים), מחפשים את מי מהם אפשר למנות לתפקיד המכובד ל"שר ענייני איסוף ופינוי הזבל". זה לא לוקח זמן רב עד שהילדים מגלים עצמאות ופוצחים במאבקים שלא היו מביישים ארגוני טרור. בשלב זה ההורים מתחילים באסטרטגיה של - מי שיוצא ראשון מהבית לוקח איתו את השקית. זה אומר הלכה למעשה, שכולם יוצאים, אבל אף אחד לא לוקח. אולי יש בנמצא מי שיניח את השקית ליד פתח הדלת אבל משם והלאה (או יותר נכון בלי הלאה) הבעיה מונחת לפתחם (תרתי משמע) של השכנים.
אלו מצידם, מגלים שהבעיה שלכם היא קצת יותר מורכבת, או במקרה הזה מורקבת. זה יפה שיש אצלך בבניין משפחה אוהבת ומאוחדת, רק חבל שזה בעיקר באיחוד וההסכמה שהאשפה שלהם צריכה להיות אצלך בדלת.
אז אחרי שבני המשפחה מסכימים ביניהם על מי יפנה את הזבל מהפח שבמטבח לפתח הדלת, אין עדיין הסכמה לגלות לעולם מה עושים מכאן. איך בדיוק השקית המטפטפת מגיעה מפתח הדלת אל הפח שנמצא בחניה למטה?
יש תשובות והן לא השערות. זה כבר מחקר.
מחקר אמיתי מחקר סוציולוגי שנערך באוניברסיטת קיימברידג על גברים משבע מדינות (לצערנו לא כולל את ישראל), מגלה כי גברים החיים בזוגיות וממלאים את חלקם במטלות הבית, מרוצים יותר מחייהם ונהנים מאיזון בריא בין עבודה לפנאי. החוקרים מאמינים, כי הסיבה האמיתית טמונה בכך שהגברים הללו גם גילו את הסוד לחיים שקטים ולשלום בית, ביודעם שבת הזוג מתמודדת עם רוב המטלות כמעט לבד. מנגד, ולא מפתיע בהכרח, הנשים לא התרגשו במיוחד מהעזרה.
וההשערה שלי בנושא ומה קורה כאן בארץ? איפה נמצא הגבר הישראלי? האם הגבר הישראלי הוא זה שמפשיל שרוולים ולוקח חלק במטלות הבית או שהוא עדיין עסוק בלהיראות עסוק מכדי להיות מספיק פנוי לשטיפה.
יש כאלו שפיתחו תורה שלימה בנושא. אחד אמר לי שבכל פעם שאשתו שלחה אותו לקניות, הוא הביא בדיוק ההיפך ממה שהיא רוצה, מה שגרם לה לקחת את התחום תחת אחריותה הבלעדית. שני סיפר, שהוא מעדיף ללכת לישון רעב, ובלבד שאשתו לא תראה אותו חלילה במטבח. זה יכול להביא לתוצאות לא טובות תירץ. היום חביתה, מחר להכין שבת שלימה. ומה עם המנוחה שלי הצטדק. אבל זה לא הרוב.
והאישה הישראלית? האם היא עדיין מעדיפה שלא יפריעו לה בלנקות את הבית איך שהיא רוצה? האם אין לה בעיה עם זה ש"לעשות אבק" לא מפיע בתוכנית העבודה של בעלה. האם זה אכפת לה שהגבר שלה שוטף ומשאיר אחריו סימנים של מגב?
אין לי תשובה ודאית לנושא, אבל בהתחשב בעובדה שהספורט הלאומי שלהן הולך לכיוונים מעניינים. ספורט הקיקבוקסינג המתמחה בבעיטה בשקים התלויים מן התקרה, או לחלופין, בבעל שתלוי בין כורסא לרצפה ובוהה בעוד משחק כדורגל וחוגים עם שמות של עצבים כמו- פלדנקרייז או פילאטיס, כבר עברו מן העולם, ועתה החלו נשים רבות לעבור לספורט רגוע ומאוזן יותר שהוא הליכה או צעידה ברחובות העיר.
גדודים של נשים סובבות את העיר תוך תקווה, שאולי זה יוריד להם שני גרם עד החתונה של הבת דודה, ובד בבד מרוויחות זוגיות בריאה.
אז חוץ מזבל, מסתבר שהכול בסדר. הגבר המודרני הוא גבר שמכהן על תקן של שותף מלא במטלות הבית. אחרי או לפני הליכת הערב היומית שלו בגופיה ומכנס, כשאוזניות תקועות באוזניו, מפשיל הגבר המודרני שרוולים (עד כמה שאפשר לעשות את זה עם גופיה), משחרר את אשתו ללכת זוגות זוגות יחד עם חברותיה, ובעוד שהן מנפנפות בידיהן במרץ, כדי להרבות בשריפת הקלוריות, הוא מתחיל בעבודה הכוללת שטיפה, כביסה, ושאר מלאכות שעד לפני עשרים שנה היו דבר שהוא בעיקר שמע עליהן.
אחרי השטיפה יוצאים יחד לקורס הכנה ללידה.
שוויון בנטל. יש מקומות שזה כבר דרך חיים.