אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ

העכשיו והמייד צרים יחדיו על התרבות. אם יבקיעו את חומותיה- תאבד. חייה תלויים באיפוק, ביצירת רווח בין התעוררות הכמיהה לבין סיפוקה. אין לה שלטון-לא על מעשי בני האדם, אם פרטים הם או אם חוברים הם יחדיו להיות ציבור, לא על החוכמה, לא על האמנות, לא על המדע- אם שוללים ממנה את הפנאי ולכן גם את ההתבוננות, את ההיערכות, את ההבשלה. בגן העדן, בטרם ידיח הנחש את האדם ואת חוה אשתו בלחשיו לחוות טעמו המריר של החטא, היו "...שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב',כ"ה), מלשון "בֹשֵׁשׁ", ממתין. בטרום הווה העולם כמות שהוא היום, בו טעם העץ היה כטעם פריו, לא חצצו כיסופים מעדנים בין התאווה לבין מיצויה באהבה. < שואל המדרש (בראשית רבא,ט"ו),"רבי אבא דעכו אמר: אתרוג היה"," פרי עץ הדר, עץ שפריו הדר ועצו הדר", מבהיר התלמוד הירושלמי (סוכה ג',הלכה ה'). המקרא מדייק בתיאור המציאות הזאת שאין בה המתנה בין לבלוב לבין פריחה ובין פריחה לבין הבשלה. "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג',ו'). העץ והפרי שווים. הדר הוא טיבו של הקשר בין האיש לבין האישה. האהבה ברה. היא אינה אמצעי למיצוי התאווה. זו וזו הדר. על כן לֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ, לא יבוששו להתאחד ובוודאי אין מציאות כי יבושו.

החטא שהוציא את האדם מאותו גן עדן לא היה חטא האהבה אלא חטא הכפירה בגבולות שהציב האלוהים בין האסור לבין המותר באמצעות עץ הדעת טוב ורע. אין אוכלים מן הטוב כדי לטעום ולפסוק על-פי הטעימה שהוא טוב, ואין טועמים מן הרע כדי לברר אם אכן הוא רע. עץ הדעת טוב ודעת רע, שתול מקדם, והקרב אליו מתרחק מעץ החיים. לא האדם ולא האישה עמדו בפיתוי פענוח סודו של הטוב וקסמו של הרע. הם רצו לשלוט על המוחלט ולתלות אותו בשיפוטם היחסי. בשל כך גורשו והונסו אל חיי העולם הזה והמוות נשלח להתלוות אליהם לקצוב את ימי חייהם.

לוויה זאת הייתה לדרמה הגדולה בחיי כל אדם."מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קהלת ז',א') יודע האדם כי הוא עתיד למות. הידיעה כי ימיו קצובים רודפת אותו. הוא חושש כי הפנאי נוגס בחייו. קשה לו להמתין. החשש שמא יסתלק בטרם תבוא תשוקתו גורמת לו סבל. הוא נוטה לכרוע מכובדו וחושש שאם לא יפרוק את ההמתנה מעל שכמו מיד- יימוט, שאם לא יגרור במו ידיו אל חצרותיו את הבשורה אפילו לא הבשילה- הוא לא יהיה כאן כאשר תבשיל, ועל כן, ככל שהדבר נוגע לו עצמו, היא לא תבשיל לעולם. "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא". (סנהדרין צ"ז,ב').

דחיקת הקץ היא מתכון לייאוש. היא יוצאת לדרך באמונה ממוקדת-מטרה, בביטחון כי יכול אדם לרתום כל כוחות הנפש, הליכותיו, חלומותיו, תפילותיו, ליצול עגלת חייו להעמיס עליה את ההיסטוריה, להחישנה, ולדהור איתה במעלה הזמן סומא מראות את הנוף ואת המשעולים והנתיבים החוצים אותו מזרח ומערב צפון ודרום. היא נגמרת במפח. אין בר דעת שאינו יודע זאת, שלא ראה אנשים ונשים בין עיי החורבות של חזון שקרס רחוק מן המועד אליו חתר להגיע בקפיצת הדרך. אבל אימת הנטישה, החרדה שמא ייוותר האדם בעוניו בלי גאולה ובלי גואל, כותשת את התבונה לאבק, ומאבק זה, באוויר הנשאף, נולדות הזיות.

חכמים לא לאו מלהתמודד עם דוחקי הקץ. הנה התבוננו בפסוק "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב, אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר" (חבקוק, ב', ג') ואמרו "מקרא זה נוקב ויורד עד תהום" (סנהדרין, שם). סביב סביב, מעריסה עד מצבה, גבתה המציאות מחיר דמים, מחיר שבי, מחיר יתמות, מחיר גלות משלומי אמוני ישראל. היא הייתה תקיפה מהם, דימתה למלוך לעולם, לא היה כוח בארץ שיכול לה לבד ממשיח. הוא נולד להביא לקיצה, להולדתה של מציאות על אחרת. החזון נתגייס להביאו. בואו היה צריך להיות המועד. אבל משיח לא בא. ייאוש? חלילה.

מה אם לא ייאוש? עוד חזון. עד למועד הבא. ולאחריו עוד חזון. וְאִם יִתְמַהְמָהּ עוד ועוד? חַכֵּה לוֹ! כך הנביא. וכך מנסח הרמב"ם את העיקר "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, ואף על-פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבא". משיח הוא מי שממתינים לו. משיח הוא מי שיבוא בפנאי שמפנים לו בין תקווה לתקווה. "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כ"ז,י"ד). חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ בין קַוֵּה ל קַוֵּה, ומ קַוֵּה ל קַוֵּה. משיח הוא התקווה שאינה שואלת אם יש לה סיכוי, שאינה תמה אף על-פי שאין לה סיכוי.

אגדה תלמודית עתירת דמיון וסוד, (סנהדרין צ"ח, א'),מספרת עליו על רבי יהושוע בן לוי כי שאל את אליהו הנביא שנקרה למפתן מערת המסתורין של רבי שמעון בר יוחאי "אימתי בא המשיח"?. אמר לו, "לך אתה ושאל אותו". "היכן הוא יושב"?, שאל רבי יהושוע. "בפיתחה של רומי", השיב אליהו. "מה סימניו", חקר הרבי, ואליהו השיב לו כי הוא יושב בין עניים מוכי חוליים ופצעים. הם מסירים באחת כל תחבושותיהם שנזדהמו וחובשים אותן כולן שוב בנקיות, ואילו הוא מסיר תחבושת אחת וחובש פצעו בנקייה, לאחר מכן מסיר את השנייה וחובש, וכן הוא מסיר וחובש מסיר וחובש, שמא ייקרא פתאום למועד הגאולה וייאלץ להתעכב עד שיחבוש פצעיו הגלויים כולם.

הלך רבי יהושוע ומצא את המשיח על-פי הסימן שנתן לו אליהו וברכו, "שלום עליך רבי ומורי". השיב לו המשיח, "שלום עליך בר ליואי, (בן לוי)". שאל אותו הרבי, "אימתי יבא מר"? "היום", השיב לו המשיח. מיד שב רבי יהושוע אל מערת רבי שמעון בר יוחאי ואליהו עודנו שם. "מה אמר לך המשיח", שאל הנביא. "לא אמר אלא שלום עליך בר ליואי",השיב רכון ראש רבי יהושוע, והוסיף בכאב של אכזבה מרירה, "שיקר לי המשיח. אמר כי יבא היום , והיום חלף ומשיח לא בא". השיב לו אליהו, "פסוק כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ (תהלים צ"ה,ז'), אמר לך, ואתה לא שמעת אלא תיבת ההבטחה "הַיּוֹם" ואילו תיבות התנאי "אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" שכמעט אי-אפשר לקיים, כבר לא שמעת כי נחפזת להודיעני הַיּוֹם!....". (על-פי אותה גמרא)

יותר משבני אדם דוחקים במשיח לבוא דוחק המשיח להגיע, והוא נכון כל רגע להיגאל גם הוא עם המוכים עימו המצפים לישועתו, ומי מעכב בידו? "...אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" מעכב. ועל כן "תיפח עצמן של מחשבי קיצין" שאינם מודים כי הדרך האחת להתגבר על החרדה שמא תקדים המיתה את הגאולה סלולה בפסוק "כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים י"ג,י"ט). קשה, אבל אין אמת אחרת, מה שמעכב הוא לעשות הישר בעיני אלוקים ואדם, בשובה, בנחת, ברווח הכואב בין הכמיהה לבשורה. הדרך אל המשיח עוברת בתיבות "הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר" והדרך בה יבא אלינו ויגאלנו, עוברת באותן התיבות עצמן.

כל העם ראו את הקולות במעמד הר סיני. משה הוליך את פדותם ממצרים. משה הלך בראשם בין המים שהיו חומה להם מימינם ומשמאלם. משה הוביל אותם במדבר בו מחקו הרוחות הרותחות כל תוואי ונתיב בחולות, משה הציב אותם בתחתית ההר וניצח עליהם כאשר אמרו במקהלות "נעשה ונשמע", ועתה, עלה אל האלוהים להביא להם את כל מצוותיו ולא ירד מן ההר אחר ארבעים יום כפי שהודיעם, ומיד, "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות,ל"ב,א'). חרדת הנטישה תקפה מיד, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת, בשש שעות סמליות, לא יותר, אומר המדרש, ומשה, זה ש "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא, פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְקֹוָק יַבִּיט" (במדבר י"ב,ז-ח') - נהיה כאחד האדם, ל <ודחיקת הקץ הבולמוסית הזאת נגמרה בעגל והעם שעמד בתחתית ההר והיה עד ל"מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות י"ט,י"ט) - חולל סביבו אל מותו וְ...לֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ...!