אין לנו ממשלה מפוארת ולא כנסת מפוארת וגם השירות הציבורי אינו מפואר. גם אין לנו צבא מפואר ולא מערכת בריאות מפוארת ובכלל ראוי שנכיר תודה על מה שיש, מבלי לנסות לשאוף לבלתי מושג.
מאידך-גיסא, אם להאמין לדוברי הרשות השופטת ולשרי המשפטים בעבר ובהווה, יש לנו מערכת משפט מפוארת ועל-אף פגמים פה ושם (השלמות היא נחלת האל לבדו) התברכנו במערכת משפט יוצאת מגדר הרגיל. אין בכוונתי לחלוק על קביעות נחרצות אלו - מי צריך צרות?
תפארתה של מערכת המשפט שלנו נשענת בראש ובראשונה על שיטת בחירת השופטים שלנו, שהיא מהמשובחות בעולם ומכל רחבי תבל באים ללמוד את נפלאותיה. שיטה זו מביאה לכך שהטובים ביותר נבחרים לשיפוט ואם בהמשך הדרך מתגלה שחלקם אינם מתאימים, או אינם מצליחים לעמוד בדרישות, ברור שהדבר נובע מהתפתחויות שהזמן גרמן ואשר אינן ניתנות לצפייה מראש. ידוע ששפיטה היא מקצוע שוחק מאוד (בניגוד למקצועות אחרים, כמו רפואה למשל) ויש שופטים שמונו בגיל 40 ובגיל 55 שוב אינם מביאים תועלת רבה למערכת, אבל לא ניתן לפטר אותם.
הציבור ישלם מחמת העובדה שבניגוד לעבר אין השופטים נהנים מפנסיה תקציבית, אלא מפנסיה צוברת,
נטען כי לא ניתן להפנות שופטים שחוקים אלו למסלול פרישה. הנשיאה בדימוס של בית המשפט העליון טענה, כי "יש לנו רשימת שופטים שיכולנו לגרום להם לפרוש אילו יכולנו להבטיח להם פנסיה. בינתיים יש לנו פתרונות ביניים". נשיא בית המשפט העליון, השופט
אשר גרוניס, אמר אז - טרם מינויו לנשיא - כי "הבעיה היא פצצה מתקתקת, שהציבור בישראל ישלם עליה מחיר".
הרמז ברור: אם רוצה הציבור במערכת משפט טובה שבה ישרתו רק שופטים חרוצים ויעילים, עליו לשלם על כך בנכונות לקנות את עזיבתם של הלא יעילים והשחוקים לפרישה מכובדת. עו"ד רחל בן ארי, נציגת הלשכה בוועדה לבחירת שופטים, אומרת את הדברים במפורש: "צריך ליצור מסלול פרישה מכובד, עם גב כלכלי, על-מנת ששופטים ממורמרים לא יישארו במערכת". בן-ארי הסבירה כי "כיום שופטים בפנסיה צוברת נשארים רק בגלל שאין להם גב כלכלי. מסלול כזה יביא לרענון, ההליכה הביתה תהיה בגדר 'פרישה מרצון' בתנאים מכובדים ולא בבחינת 'הדחה'".
ניסיתי להבין מדוע אסור לפטר שופט ששוב אינו מסוגל לעמוד בדרישות המערכת. האם עובד במקום כלשהו במשק שהפסיק לתפקד ולא מחמת מחלה או נכות (לכך הסדר הפנסיה נותן מענה) אלא מחמת שחיקה חסין מפיטורים? מדוע הציבור צריך לממן פרישה של שופטים רק מחמת העובדה שהפסיקו לתפקד? מה הבסיס המוסרי לתביעה כזו?
אגב, לאן בדיוק יפנה שופט שבגיל 55 יזכה לפנסיית פרישה מכובדת? האם ישב בביתו ולא יעשה דבר? הדעת נותנת שהוא ינצל את קשריו וניסיונו ויחזור לעבודה בדרך כלל כעורך דין הזכאי להוסיף לתאריו גם את התואר של שופט בדימוס. אני מניח שהפיתוי הזה יקסום לשופטים רבים.
הצעה פסולה בדיון בערוץ הראשון שמעתי מפי השופט בדימוס
משה גל (מנהל בתי המשפט הקודם) הסבר מקורי. השופט גל טען כי מכיוון שמעמד השופטים נשען על עיקרון אי-התלות השיפוטית, יש לעיקרון מחיר, והמחיר הוא שלא ניתן להדיח שופט שלא חטא אלא באי-תפקוד נאות. הסבר זה תמוה מאוד! העיקרון של אי-תלות שיפוטית נועד להבטיח שהשופט
במילוי תפקידו יהיה עליו רק מורא הדין. אין לעיקרון זה דבר עם שופט
שאינו ממלא את תפקידו מחמת שחיקה, עצלות או אי-יכולת סתם.
הבעיה האמיתית של ההצעה להשבת הפנסיה התקציבית ומתן אופציה לפרישה מכובדת לשופטים שאינם מתפקדים, היא שמדובר בהצעה פסולה ובלתי מוסרית! בכל תחום אחר היה רעיון נואל כזה נפסל על הסף. האם אתם יכולים לדמות גוף כלשהו היכול לתפקד על בסיס העיקרון של תגמול יתר לבלתי מתאימים?
בעיה נוספת ולא פחות חשובה נעוצה בכך ש"פתרון קסם" זה יתגלה בהכרח כמקסם שווא. כאשר תיפתח הדרך לשופטים לפרוש לפנסיה מוקדמת מחמת שחיקה, תגדל בהתאם המוטיבציה שלהם לא לעבוד על-מנת לזכות בפנסיית השחיקה. שופטים אלו יוסיפו לעומס הרובץ על שופטים מצפוניים העושים מלאכתם הקשה נאמנה (והם רובם הגדול של השופטים) ויגרום לירידה בתפקודם של אלו ולרגשות מרירות מוצדקים מצידם.
אז מה הפתרון? כרגיל, הפתרון שנדחה כבלתי ישים ואשר מערכת המשפט מנסה לחמוק ממנו בכל דרך, הוא הפתרון היחיד. יש לקבוע בחוק שהוועדה לבחירת שופטים, או כל גוף נאמן אחר, יוסמך להפסיק כהונת שופט רק מחמת העובדה ששוב אינו מתפקד כראוי. כאשר הסמכות תוגדר ותהיה נכונות להשתמש בה, תגלה מערכת המשפט כי מספרם של השופטים ש"נשחקו" פחת פלאים.
פיטורים הם דבר לא נעים ופיטורי שופט בוודאי נעימים פחות, אולם אין כמו אפשרות לפיטורים כדי לדרבן עובד לעבודה וקל וחומר ביחס לשופטים שדעת הציבור חשובה להם. שופט שגם אמצעי זה אינו משכנע אותו לעבוד ולהשקיע, מן הראוי שיפוטר. אין דינו של שופט צריך להיות שונה מכל עובד בלתי מתאים אחר - ההפך הוא הנכון! שופט שאינו רוצה להשקיע בעבודתו, מסוגל לגרום נזק עצום. ראוי שעבודתו של שופט לא מתאים תופסק ללא פיצוי שאינו מגיע לו על-פי דין ועל-פי התנאים המקובלים בשוק העבודה.
