פרשת "ויקהל" מאפשרת לנו היכרות עם דמות של יוצר מיוחד במינו: בצלאל בן אורי. משה אומר לעם: "ראו קרא ה' בשם בצלאל"(שמות ל"ה, ל). המדרש מייחס לשמו משמעות סמלית: בְּצֵל אֵל. בצלאל כאַב טיפּוס של אדם יוצר, מקבל השראתו מן האל, ולכן הוא בצִלו של האֵל. לכל אדם עלֵי אדמות יש ייעוד בחייו, ומִשעה שהוא מתוודע לייעוד שלו הוא מוצא את אשרו ומתמסר לייעודו. בצלאל הוא היוצר שמממֵש את ייעודו כיוצר. על-פי ספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות", אדם שאינו נענה לפֵשֵר חייו ואינו מתמסר לייעודו סובל ממצוקות וחוסר נַחת כל חייו.
וכך נאמר על המינוי של בצלאל לתפקיד כה רם:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ, לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלָאכָה. וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן, וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב נָתַתִּי חָכְמָה, וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ. אֵת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת, וְאֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו, וְאֵת כָּל כְּלֵי הָאֹהֶל. וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כֵּלָיו, וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ, וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וְאֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת-כַּנּוֹ. וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד, וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְאֶת-בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן. וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ (שמות ל"א, א-יא).
בצלאל נקרא לתרום לעם שלו ולהקים את המִשכָּן. היוצר מבטא את מהותו בעת תהליך היצירה, והקמת מִשכָּן מחייבת נפש זכָּה והתמסרות כוללת (טוטאלית) למשׂימה. כל אדם שיש לו משׂימה ערכּית שהוא נרתם לה, יצירה מיוחדת שהוא מתמסר לה- חייו מוקדשים למשכּן הפרטי והמיוחד שלו, וכך הוא מקיים גם את נתינתו לכלל.
"בצלאל בן אוּרי בן חוּר למַטה יהודה" נועד למשׂימה זו של בניית משכּן כי אין חכם כמוהו, חכם לב כמוהו למשימה זו. היוצר מקבל את הכישרון כחֶסֶד אל. על-פי המדרש, האֵל הוא שבחר בו למלאכת המשכן, והוא פּונה אל משה: "משה, הגוּן עליךָ בצלאל?", משה עונה אז "אִם לפניךָ הגוּן, לפנַיי לֹא כל שֶכּן" (מסכת ברכות). בצלאל מקבל עליו את השליחות. כל יוצר ויוצר בכל דור, צריך לאַחַר ההִתוודעות לייעודו, לקבֵּל עליו את השליחות.
במסכת ברכות נאמר: "אמר רבי יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן
שמים וארץ, כתיב הָכָא (שמות ל"ה, לא) 'וימלא אותו רוח אלוהים בחכמה בתבונה ובדַעת' וכתיב הָתָם (משלי ג', יט) 'ה' בחָכמה יסד ארץ כּונֵן שמַים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו". שלוש תכונות נשזרו בו ביוצר: חכמה, בינה ודעת (מכאן גם שמה של תנועת חב"ד: חכמה, בינה דעת). האמן בצלאל יודע לצרף אותיות כשהוא יוצר את המשכָּן, ואנו יכולים לומר שגם המשוררים היוצרים מגדילים לעשות בצירוף אותיות למעשׂה יצירה חדש. האותיות קיימות, והיוצר הוא זה שיודע את מלאכת הצירוף הנכונה ליצור יצירה חדשה שמַפעימה לב בני אנוש.
התכונה החשובה לבניית המשכּן היא חכמת לב:
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ, כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ (שמות ל"ח, כב).
על העושׂים במלאכה עם בצלאל נֶאמר "ויעשׂו כל חכַם לב...את המשכּן" (שמות ל"ו, ח), וכך אנו נחשׂפים לַתכונה המהותית לכל עושׂי המשכּן: הם חַכמי לב. זו אינה רק חכמה שׂכלית (רציונלית), זוהי גם חכמה רגשית, חכמַת לב, כושר יצירה (אינטליגנציה רגשית). המלאכה אינה רק מלאכה חמרית, זוהי גם מלאכה רוחנית הדורשת מן היוצר חכמת לב. המִשכּן עצמו אינו רק חומר, הוא גם רוח. ולכן בּוני המשכן צריכים להיות אנשים שהם אנשי רוח, ולא רק מיומנים בעבודת חומר. כל יוצר ויוצר בכל דור משתמש בחומר, אך משקיע בו את סגולותיו הרוחניות. משורר שכותב שירים משתמש במילים כחומר אך משקיע במילים את נפשו ורוחו.
לסיום, דמותו של בצלאל הייתה במשך הדורות לדמות מופת של אמן ויוצר. לכן, כשבוריס שץ הקים את האקדמיה לאמנויות קרא לה בשם "בצלאל". בוריס שץ חיבר אז נובלה אוטופית בשם "ירושלים הבנויה" (1924), והדמות הראשית בה היא בצלאל. גם ש"י עגנון שפָּתח את כתיבתו הספרותית בסיפור "עגוּנות" (סיפור שהעניק לו בדיעבד את השם עַגנון), כָּלל ביצירה דמותו של האמן "בן אורי", דמות המופת של אֳמן המתמסר ליצירה שלו.
וגם אנו היוצרים כַּיום, כִּבכל דור וָדור, קוראים אנו בפרשה המתארת את בניית המשכן ורואים בבצלאל בן אורי דמות מופת של אֳמן ויוֹצר.
