המשפט "במותו הוא הוריש לנו את החיים" הוא המשפט המתאים ביותר לעניות דעתי כדי להספיד את הרב מנחם פרומן מתקוע. כשאדם נפטר מהעולם הוא לא פעם מוריש חיים לאחרים - חיים שהם הצלה ממוות מתמשך בשני העולמות, והחיים האלה הם ההידברות עם הערבים, ובמיוחד עם המוסלמים מצידם של שומרי התורה והמצוות לשלום בר קיימא שהקב"ה (ששמו שלום) הוא הרשות העליונה.
האומץ של הרב מנחם פרומן חייב להמשיך ובגדול. הוא היה אומנם מתנחל אבל ככזה הוא נלחם נגד הדמוניזציה שהציונות והעולם המערבי עשו לאיסלאם, כולל לחמס. הוא היה מתנחל שהיה מוכן לקבל את מרותו של הנשיא אבו מאזן על התנחלותו שלו ולחיות כמיעוט יהודי במדינה הפלשתינית העצמאית שתקום בע"ה. כשהתרחש המשבר עם הטורקים הוא מיהר לתת יד דתית לשלום למדינה שיותר מכל מדינה אחרת בעולם הייתה מאז ומעולם מלכות חסד ליהודים שבה ושמחוץ לה. בימים ששטיפת המוח ברחוב הישראלי והמערבי היא אנטי איסלאמית ללא היגיון הרי שאיש כזה שנפטר הוא יותר מסתם אבידה.
הדתות הן אלה שהקב"ה שלח אותן לנהל את העולם והן אלה שימשיכו לנהל אותו עד בוא גואל צדק וגם אח"כ. הרב פרומן תפס את הנקודה האמונתית הזו יותר טוב מכל הרבנים החרדים שנכנעים לבעל הציוני והחילוני ותולים מבטחם בחדלי אישים כופרים ובצבא שאליו הם מסרבים להתגייס ולגייס את צאצאיהם.
המאבק בין הפלשתינים לציונים לא החל בגלל היהדות החרדית בארץ ישראל ולא בגלל בית הדין המוסלמי- השרעי. היהודים - עד בוא הקולוניאליזם הציוני, היו כולם מאמינים בני מאמינים ובאו לארץ הקודש כדי לחיות, להיקבר בה ולחכות למשיח צדקינו. חלקם היו בכלל יהודים שחיו מאז מרד בר כוכבא בארה"ק בשפרעם, כפר יאסיף, עזה, שכם, חברון, פקיעין, טבריה, צפת, יפו וירושלים. אחרים הגיעו מהמזרח, מהמאגרב, מספרד ולימים גם ממזרח אירופה. הם לא התכוונו מעולם לחמוס את הערבים והנוכרים בארץ ישראל ולגרשם אח"כ כדי להקים "מדינה יהודית" ללא הקב"ה, רחמנא לצלן.
בית הדין המוסלמי - שרעי היה נוח לאוכלוסיה היהודית והבין טוב יותר את צרכיה מבית המשפט הציוני דהיום. בית הדין השרעי העניק לא פעם זכות על אדמות ליהודים כנגד מוסלמים, וזאת על-פי הצדק אך היו אלה הימים שהמוסלמים לא חששו מהיהודים על תקן של גזלנים. בית הדין השרעי אפילו פישר בין האשכנזים לספרדים בארה"ק ואישר את השחיטה האשכנזית כ"שחיטת בני אברהם". אימהות ערביות הניקו תינוקות יהודים ולהפך. גם הנצרות הערבית במזה"ת בכלל ובא"י בפרט הייתה סובלנית כלפי היהדות ולא כפי שהתנהגה הנצרות האירופאית המיסיונרית והאינקויזאטורית.
לא לחינם אמר אברהם אבינו ש"אם אין יראת שמים במקום הזה והרגוני". את זה חזינו במו עיננו עם בוא הציונות החילונית והכופרת , ובמיוחד לאחר הכיבוש הבריטי של א"י בשנת 1917. אז החלו חמס הקרקעות של אלה שהחליפו את הקב"ה בסמרטוטים אדומים, חומים וכחולים-לבנים , אז הופעל הטרור נגד רודפי השלום החרדים והספרדים, אז החלו להביא לארה"ק יהודים ולא יהודים כדי להפוך את הערבים למיעוט ומנגד כדי לעקור את היהדות מלב היהודים. אז גם החלו להתבלבל אצל הערבים המושגים "ציונות" ו"יהדות" למרות היותם תרתי דסתרי.
דמות נישאה ורמה הרב פרומן תפס את הפרנציפ הזה ולכן תלה את השלום באמונה בקב"ה ולא בהסכמים בין כופרים שאין להם יראת שמים. במדבר הכמעט שומם משפיות דתית בישראל הוא היה דמות נישאה ורמה. במדבר הזה הוא היה באמת קול קורא במדבר. יתכן שהיה צריך ללכת מעט קדימה - לעזוב את התנחלותו ולתת גט כריתות לציונות, אך יתכן שלא עשה זאת דווקא בגלל שחשב לא לנתק את השפעתו מהמתנחלים ומהציונים התועים.
לאחר מותו של פר' ליבוביץ' הוא היה עוד נקודת אור של אמונה בשלום דרך האמונה ב-ה' ועכשיו גם האור הזה כבה. את האורות הללו צריכים אנו - מאמינים בני מאמינים , להמשיך וביתר שאת. האיסלאם איננו האויב שלנו אלא הכפירה, בלונדון זה מוכח היטב כל יום ממש בשכונת "סטמפורד היל" החרדית-חסידית והמוסלמית רדיקאלית. לצערי הרב, חסידות סאטמר - שצוותה לעניין ע"י הרבי הקדוש המנוח שלה, לא עושה מספיק ומנגד הציונות השפילה את בני עדות המזרח שלא יעזו לחשוב על כיוון של הידברות עממית עם המוסלמים על-פי העבר בארצות ערב.
חיזוק לנקודה האחרונה קיבלתי לפני כעשור בעיר בריסל - בירת בלגיה. באותם ימים היה השר המנוח לשעבר -
שאול עמור, שגריר ישראל בבלגיה ואילו שר החוץ של ישראל היה
בנימין נתניהו. בבלגיה החלו עימותים פוליטיים אלימים בין מוסלמים ממרוקו עם היהודים החיים שם (בעיקר בעיר היהלומים אנטןןרפן) ואז סיפר לי שאול עמור כי ביקש מנתניהו רשות שהוא - כיוצא מרוקו, יפנה לראשי הקהילה המרוקאית בבלגיה ויזום סידרת מפגשים בין יוצאי מרוקו היהודיים בראשותו למוסלמים המרוקאים. נתניהו - לדברי עמור, דחה על הסף את ההצעה בטענה כי "כל מו"מ חייב לעבור דרכינו ודרך הקהילייה האירופאית ודרך ארה"ב. אנחנו מדינה מערבית ולא מזרחית".
שגריר אמיתי של שלום לצערי הרב לא הכרתי את הרב פרומן למרות שעבדנו בנושא משותף כמו השלום הבי-דתי אבל התרשמתי שהאיש השקיע והאמין באמת הדתית עד יום מותו האחרון. ההשתדלות שלו - כשגריר שלום, הייתה עוד סנונית של ניסיון להוכיח לערבים כי לא הדת היהודית היא הבעיה האמיתית לשלום. ובאמת , בסה"כ - ברגע של אמת, אני שואל את עצמי שאלה רטורית ששמעתי אותה מכל כך הרבה ערבים: מהו ההבדל בין "ישוב עמק החולה" ל"התנחלות" ששמה תקוע? זה הכל עניין של הפרש של עשרות שנים ותו' לא. הקונצזוס של הכיבוש מאוחד על כך שכפר גלעדי היא "התיישבות" ולא "התנחלות", ואילו על תקוע אין עדיין קונצנזוס בעניין הזה ולכן קוראים לה רק "התנחלות". כמדומני, שגם את הנקודה הזו תפס הרב פרומן.
יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.
