בבית היהודי שלי לא מניחים תפילין. מניחים תפילה. לא מתפללים. מייחלים. לא שומרים שבת. מכבדים אותה.
בבית היהודי שלי (מה שלי, שלנו) לא אוסרים. מתירים. לא מחרימים. מזמינים. החל מכניסת השבת עד מוצאיה זה בית פתוח, כפי שהוא פתוח בכל יום.
בבית היהודי שלי לא נוטרים לאיש, לא פוסלים איש, לא מאשימים איש, לא מכפישים איש. באים בטוב, נמצאים בטוב. מכירים את הטוב ועושים את הטוב. לא בעיני היושב במרומים אלא בעינינו-אנו, עיניהם של אנשי בשר ודם, שלעתים הן עצומות, לעתים נעצמות, לעולם אינן צרות.
בבית היהודי שלי פשרות אינן רע הכרחי, אף לא הכרח מגונה. הן ביטוי להכרה כי פשרה היא ויתור שכל כולו רווח: אין בו הפסד ואין בו מפסידים; הכל יוצאים ממנה מורווחים.
בבית היהודי שלי גם השולחן ערוך לפעמים טיפה הפוך. זה בית אנושי. לפעמים נופלים בו פירורים.
בבית היהודי שלי יש שיחות על טעם וריח ולפעמים אף ויכוחים. כל דעה לגיטימית, כל טענה מכובדת. לפעמים המחלוקת נותרת על-כנה, לפעמים ההסכמה רעועה כמו קוּר עכביש.
בארון הספרים של הבית היהודי שלי יש גם מתכוני בישול, ספרי שירה, אלבומים. התנ"ך אינו בארון הספרים; הוא יצא מהארון ומונח על שידה, לא ספר הספרים אלא אחד מהם.
הבית היהודי שלי אינו שונה מבתיהם של יהודים רבים, חילונים אדוקים. כמוני. אפשר ומותר שביתנו ייחשב וייקרא בית יהודי, אף כי שום דת אינה מושלת בו בכיפה ואין בה ציווי לחבוש אותה.
בבית היהודי שלי לא מערבבים בכוונת מכוון בשר בחלב אבל לפעמים כך יוצא. עם הקפה.
סליחה, אבל הבית היהודי שלי אינו פחות יהודי מביתו של מי שלטעמו אני לא יהודי וביתי אינו ביתו של יהודי.