"זאב! זאב!" והעדר

ביום ד' שעבר שבו סיכמו המעצמות ואירן כי השיחות בנושא הנשק הגרעיני יימשכו, וכמשתמע - יש על מה לדבר ועם מי לדבר - ראש הממשלה שלנו לא בזבז אף רגע ויצא בהצהרה כי רק סנקציות צבאיות נגד אירן עשויות לבלום את פיתוח הנשק הגרעיני. ביבי נתניהו אשר ביסס את שלטונו על "פחד", בארבע שנות כהונתו, שכח שהעם, אף שהוא מודע ומוטרד, אינו קונה עוד את הסחורה האפוקלפטית, הפוליטית ביטחונית, והוא נתן לכך ביטוי בבחירות. ההפחדה של ביבי, ללא ספק נועדה גם להסיר אבן נגף במו"מ הקואליציוני בסוגית גיוס בחורי ישיבה. שכן הכנת העם למלחמה באירן, דוחה גם את הסוגיה הזאת. לכן ב"שעת פקודה" , בהליכה למקלטים ולאזורים מוגנים - יש לשאוף לקואליציה רחבה, עם שס או בלעדיה. העיקר שתהיה רחבת מותן, ובמסגרת אווירה של פאניקה ציבורית כשהעם מאוחד. גם מי שלא חי את התקופה הזאת ורק עוקב אחר תולדות הארץ שלנו בעת החדשה, ובייחוד בתקופה של "המדינה בדרך", לאמור ההכנות להקמת המדינה החל משנות השלושים ואילך, לא יכול שלא לשים לב שרוח העם האיתנה הייתה גורם אדיר במסע הזה. לעניות דעתי לא הוקדשו מספיק מחקרים להיבט זה, כמו שהוקדשו לגורמים הלוגיסטיים-פיסיים, דונם פה ודונם שם, "חומה ומגדל", ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל, הלח"י, המשאבים הפיננסיים, התמיכה היהודית והבינלאומית. אבל לא הוקדשה מספיק תשומת לב לגורם האנושי, שהוא אשר מחולל את הכול. לא היה עורף. העורף היה החזית ולהפך. אני מעלה נקודה זאת מכיוון שאילו הנהגת היישוב הייתה מבססת את מדיניותה על פחד, והציבור היה נגרר, ספק רב אם המדינה הייתה קמה בשנת 1948 חרף השואה. ההנהגה הנהיגה, והיישוב נענה לה, גם בהתנדבות ובתמיכה ללא סייג וגם בקור רוח לנוכח פעולות הטרור עם תום מלחמת העולם שגברו ככול שקרב המועד של הכרזת המדינה. שוב ושוב אני מביא את האמירה שמיוחסת לכמה הוגים ומנהיגים, האחרון שבהם הנשיא קנדי בנאום ההכתרה שלו "we should not fear but fear itself" (אל נירא אלא מן הפחד בלבד). ובהקשר האירני, ביבי לא הצליח להפחיד את העולם, ובעולם, ובראשו ארה"ב, תלוי אם הפתרון לגרעין האירני יהיה צבאי - לאמור זמני בלבד או מדיני. אני רחוק מלהיות מומחה בכול תחום צבאי שהוא ובוודאי שלא בסוגיה כה מורכבת כמו הגרעין האירני. אבל כפובליציסט שעוקב אחר התנהלות אירן - צרוף של מעשים גלויים וחשאיים, וטריקים ושתיקים של הונאות ושקרים ולוחמה פסיכולוגית ומיקוח נוסח השוק פרסי, הרושם הוא כי מצד אחד מנוי וגמור עם אירן להגיע קרוב לסף יצור נשק גרעיני. באותה מידה מנוי וגמור אתה שלא לחצות קו אדום. מסיבות רבות, כולל כלכליות. היא תהנה אז משני העולמות. אשר למערב ולישראל, הזמן לאו-דווקא יפעל לטובת משטר האייתולות. במוקדם או במאוחר המשטר הטוטליטרי הזה יתמוטט( כפי שהתמוטט המשטר הקומוניסטי), ואז נתעסק עם אירן אחרת. הרי אילו השאח הפרסי שולט היום באירן, ישראל לא הייתה מקימה צעקה גדולה ומרה על אירן גרעינית. ואילולא הפה הגדול והמטופש של אחמדינג'ד על חיסול ישראל,(שיטה עקרה לזכות בתמיכה ערבית) העוקץ היה ניטל, בדיוק כמו שהוא ניטל מן הנשק הגרעיני שנמצא בידי מעצמה מוסלמית אחרת- פקיסטן. ההבדל הוא שפקיסטן לא מסכנת את המשטרים הערביים ואירן - כן. הרבה יותר מאשר אותנו. אבל מי שם לב לזוטות כאלה בשיווק היסטריה ציבורית, כאשר אנו עושים את העבודה המלוכלכת בשביל ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ.

היסטריה היא מגפה עסקינן ברשומה זאת היא לא אירן אלא היסטֶריה. וככה כותב יאיר אסולין במבוא למאמרו "סכנת ההיסטריה." (הארץ): "...היסטריה כמו חרדה נובעת, בין היתר ממפגש של אדם עם דבר שהוא משתדל להדחיק,להעלים. כלומר האדם מפחד ממשהו (חוויה דמיון) ולא יודע איך להתמודד אתו.לכן הוא עושה הכול כדי להפוך אותו ל"בלתי קיים"( הדחקה) כשהדבר הזה צף והאדם פוגש בו פנים אל פנים,הוא נתקף היסטריה. הוא מגיב בקיצוניות..." הדוגמה של אסולין הוא הפרט, אבל הוא מתכוון לכלל.במציאות שלנו זה חל על החברה שלנו כמעט בכול תחום שהוא, ודווקא האיום הגרעיני של אירן אינו עומד בראש הסיבה להיסטריה. זה יכול לקרות בכל נושא שהוא יום יומי. לדוגמה לפני כמה ימים כאשר המו"מ הקואליציוני עלה על שרטון, הוצא ממחסני ההפחדה איום חדש והוא " ההימנעות מבנייה בהתנחלויות". טיל זה לא היה מיועד למר"ץ או למצדדי הקפאת ההתנחלויות אלא ל"לבית היהודי" - הדובר המוסמך שלהן. לאמור: אם לא תשבו בממשלה ותשגיחו על "הכשרות" בכול הנוגע להתנחלויות- תהיה הקפאה. אבל גם זה לא עבד כי הצעקות "זאב, זאב" כבר לא מתקבלות ברצינות כאשר שועל מוכה משמיע אותן. אבל ההיסטריה חוצה גם גבולות פוליטיים: לפני כמה שבועות רעשה געשה הארץ לאחר שרשת חברת "פלאפון" שותקה כמעט למשך יותר משלוש שעות. תקלה טכנית מן הסוג הזה ובהיקף כזה יש לה השפעה פונקציונאלית חשובה בימינו. אולם יותר משזאת חשפה מחדל מסוים של החברה, היא גילתה מחדש את "אופייה" של החברה הישראלית. חברה היסטרית שמועצמת על-ידי תקשורת היסטרית. כשם שהאדם, אדון הכול, אינו מושלם - ככה הכול שנעשה על ידו אינו מושלם. זה אמור בכול התחומים ללא יוצא מן הכלל.וזה חל שבעתיים על האמצעים הטכנולוגיים שהוא בגאונותו יצר ואשר קשה לתאר את החיים בימינו בלעדיהם. שיא היצירה שלו היא הנשק האטומי, גולם אשר מסוגל להשמיד את מי שיצר אותו וכל מה שהוא יצר וגם את הטבע עצמו- את היקום. אין דבר בעולם, משוכלל ככול שיהיה ,שהוא מושלם ואין בו תקלות. התבונה האנושית היא כיצד להתמודד עם התקלות. אם אפשר כיצד למנוע אותם בכלל, ולא - איך למזער את הנזקים. העולם הפיסי שלנו רחוק מלהיות שקט ובאחרונה כתוצאה מאפקט החממה הוא עוד פחות שקט. אזורים רבים בעולם מועדים לאסונות טבע. מיפן ואינדונזיה באסיה ועד למערב אמריקה הצפונית והדרומית. מאיסלנד בצפון ועד לשבר הסורי אפריקני שגם ישראל בחלקה נמצאת בו.

פגעי טבע וטבע האדם מכאן שדברים רבים שקורים בטבע אין לנו שליטה עליהם. אך אסונות אלה לא זו בלבד שגורמים לאבדן חיי אדם, להרס מוחלט, למאות אלפי מחוסרי בית, אלא הם בין היתר פוגעים בקומוניקציה - המדיה החשובה והחיונית להזעקת עזרה. הם פוגעים במערכות החשמל והמים. ובהקשר זה איני יכול שלא לחוש אהדה עמוקה והזדהות מלאה עם אותם צבורים שאסונות טבע, הם כמעט חלק בלתי נפרד מחייהם, וזאת לא רק בשל התוצאות של אובדן חיי אדם ורכוש. אלא גם בצורה המאופקת והמרוסנת שרובם מקבלים זאת, כשם שמקבלים אובדן בקרב המשפחה או קרובים ומודעים. ויש גם תופעות מתמשכות אשר גורמות לאירועים בלתי הפיכים כמו נדידות אוכלוסין מאסיבית בשל מלחמות או רעב, או מכות טבע אחרות. המשרד לתיאום נושאים הומאניטאריים של האו"ם והמרכז למעקב אחר עקירת אוכלוסיות מקומיות מעריך שרק בשנת 2008, בשל אסונות הקשורים באקלים נעקרו 20 מיליון בני אדם מבתיהם - יותר מפי ארבעה ממספרם של הנעקרים במלחמות מקומיות. מספרם כיום גדל בהרבה. במזרח אסיה שבו מתרחשים סופות של מונסונים, גלי צונאמי, רעידות אדמה והתפרצויות הרי געש , הם למדו להתמודד עם האירועים הללו. ובל נטעה, האיפוק ,הסובלנות והסבלנות החיצוניים אינם משקפים את הכאב הפנימי. הצעקה היא בפנים. או אם נתייחס לסופות הקשות שפקדו באחרונה את ארה"ב, בעיקר את החוף המזרחי. צפיתי במראות האנשים זמן מה לפני הסופה, במהלכה ואחריה, ולא יכולתי שלא להיות נפעם לנוכח ההתנהגות, השקטה והנועזת גם יחד. הייתה חרדה, הייתה ריצת קניות, אבל לא הייתה פניקיה. לא הייתה היסטריה. לא היה גם כול הטראסק של פיקוד העורף. המנגנונים של השירותים החיוניים פעלו, ביום ובלילה, בגשמים ובכפור העז, בלא טפיחה עצמית על השכם. אגב, ההכנות ה"היסטריות" לקראת שלג בירושלים, נראו כבדיחה ישנה. לאחר הסופה חזרו אנשים או עלו מן המרתפים רק כדי למצוא הרס הבית והסביבה ולא קמה זעקה גם לא דרישה להקמת וועדת החקירה.יש וקיימת גם אוזלת יד בשליטה על אירועים כאלה ,ועל כך צריכה להיות ביקורת נוקבת, ובעיקר הפקת לקחים . אבל במצבים כאלה הפרט יודע שהוא רק אחד מיני רבים, וגם אם צרת רבים אינה רבע נחמה - זאת מציאות שיש להתמודד איתה. אצלנו לא הייתה סערה וסופה, והוריקן או טוויסטר או רעידת אדמה או חלילה נפילת סקאדים. הייתה מה שנקרא אצלנו בעברית "סערות רוחות" על שרשת תקשורת סלולארית אחת נפלה ואיתה נפלו השמיים. פתאום כול המברברים בשרות חברת פלאפון שמהלכים בדיזנגוף סנטר, דיברו אחד עם השני ולא אל תוך האוויר או צמודי אוזן. פתאום באוטובוס היה איזה שקט יחסי, תוך שמשתמשי פלאפון הביטו בקנאה באלה שמשתמשים ברשתות אחרות. במאמר בשם "sms על ספידים" (מאת: אמילי זיו, עידן אפרתי ומיכל רמתי - דה-מרקר, 15.2.2013) נכתב כי "בעת התקלה הגדולה בפלאפון - אפליקציית whatsApp הייתה גלגל הצלה עבור אזרחים רבים". שימו לב למונח "גלגל הצלה" והקונוטאציה נעה בין אפשרות להגיע לחוף בשלום לבין סכנה ממשית להגיע למצולות, כאילו משתמשי הפלאפון נמצאים על סיפון ה"טיטאניק". ההיסטריה, שיצר שיתוק זמני של אחת מרשתות התקשורת הסלולאריות בלבד, היא עניין בראש ובראשונה לא של מומחים טכנולוגיים, אלא של פסיכולוגים קליניים או פסיכולוגים חברתיים, ואפשר גם של מומחים לאנטומיה של הממסד שלנו. כאשר ממסד בונה את בסיסו על פחד, הרי לפחדים אין גבול. הם פורצים אותו גם לעבר תחום הזויים. זאת לא הפעם הראשונה שאני ניזכר בעלטה הגדולה בחוף המזרחי, הגדולה ביותר אי פעם, בארצות הברית ואולי בעולם כולו כאשר האזור המאוכלס ביותר בחוף המזרחי מקנדה ועד וירג'יניה בארה"ב - חשך. ברשומה בבלוג הזה ב-20.5.2011 כתבתי בין היתר "העלטה הגדולה בחוף המזרחי של ארה"ב בשנת 1965 נגרמה בשל נפילת מתח בשרשרת בתחנות כוח בחוף המזרחי. הכול נעצר. בבת אחת חזרה הציביליזציה אלפי שנים לאחור, אבל כמי שהיה לה עֵד בהיותו כתב שרות השידור בארה"ב, ראה בה גם קרן אור, והיא שהאדם שנוצר בצלם, והוא אבי הקדמה, הופיע במלוא הָדָרו האנושי". או כפי שסיכמתי את הכתבה: "ניו-יורק הייתה זקוקה לחושך כדי שאנשים יראו זה את זה". ואכן הציבור הניו-יורקי קבל זאת בצורה סטואית. נתגבר!. וככה היה. כ-45 שנה לאחר מכן בדצמבר 2010 אירעה התקלה הגדולה ביותר במערכת הסלולארית בישראל כאשר זאת פגעה במה שתואר "כאבי העורקים", של חברת סלקום ושלושה מיליון לקוחות נותקו. במקרה זה בצד האלם הסלולארי- קמה זעקה גדולה ונוראה: "איך ייתכן דבר כזה?" אוסיף דבר שרבים כיום לא מודעים לו. בשנת 1965 לא הייתה עדיין טלוויזיה בישראל ולכן ככתב "קול ישראל" הייתי אמור לתאר את התופעה המדהימה הזאת רק במילים ומכאן אותו משפט מסיים שהזכרתי. על משקל אותו משפט ניתן לומר היום שאם ביום מסוים כול הרשתות הסלולאריות ישותקו אולי באֶלֶם הזה אנשים ישמעו אחד את השני בצורה ברורה ואמינה יותר.