האח בנט, החברה שלי

אם לא רבים, לא אחים. כנראה נכון אותו פתגם נפוץ. והנה נפתלי בנט והחרדים עומדים על סף מלחמה. מצד החרדים כמובן. בנט הרי כל הזמן הוא אחיהם של החרדים. של כולנו בעצם. אבל החרדים מתנכרים לקשר המשפחתי הזה ומאיימים בסנקציות נגד מאחזים ויישובים שהקימו ומקימים אחינו המתנחלים בארץ של כולנו – גם של החרדים – בעוד הם שמחים לספר בכל מקום על קשריהם הטובים עם שלי יחימוביץ'. שלי שלהם. לא שלנו. כך אני קוראת ושומעת על מנהיגים משס ומדגל התורה המכריזים בלי בושה על הקשר הטוב שלהם עם שלי. נדמה שהם אפילו מתחרים ביניהם מי מדבר איתה יותר. בלי בושה ובלי הדרה. ככה - חברים. ובמה זכתה שלי לחברות הזאת? בזכות ה-15 מנדטים המצפים לגואל שלה. בזכות האפשרות לבנות קואליציה או אופוזיציה כלשהי. ועל כך נאמר – בעל המנדט(ים) הוא בעל הדעה. כן, הם יכולים אבל החרדים יכולים הרבה יותר. נאומו של משה גפני בברכתו לחברת הכנסת הטרייה מירב מיכאלי לימד על יכולות אחרות. שם יכולנו לזהות את כושר הרטוריקה הנחוץ לכל פוליטיקאי. איך שני קצוות של הקשת הדתית מחייכים וקדים זה לזה בכבוד. זה הזכיר לי: על-פי התלמוד, כדי שאדם יוכל להתקבל כחבר בסנהדרין, עליו למצוא בתורה 150 נימוקים להכשיר שרץ – דבר שאינו אמור להיות אפשרי. ועל רבי מאיר נאמר שידע להביא 300 ראיות לטיהור השרץ ו-300 ראיות להכשרתו. מדהים! מה שאומר צורך ביכולת רטורית לשכנע בטיעונים. מדוע אין הם משתמשים ביכולת הזאת להכשיר את בנט, להתקרב אליו? מדוע אינם משתמשים ביכולת הזאת לקרב, לשמוע, להתפייס? על כך כבר לימדונו חז"ל: "השנאה מקלקלת את השורה". אז כדאי שיתאפסו ויזכרו כי הארץ היא של כולנו, גם יהודה ושומרון, והתיקים בממשלה הם של מי שזכו במכרז הבחירות. והכסף והפרנסה הם משמיים. כידוע.