היה היה בעל מטעים באמריקה בשם צ'ארלס לינץ'. הוא נולד וגדל באחוזה המשפחתית המשגשגת בווירג'יניה. במקום נוסדה עיירה הנושאת את שם המשפחה, עד עצם היום הזה: לינצ'בורג.
לינץ' היה עשיר מאוד: טבק, בקר, וכמובן עבדים רבים. וירג'יניה הייתה אז מושבה בריטית, וכמקובל באותם ימים, כיהנו חוואים ואנשים מבוססים מסוגו של לינץ', כשופטים. איש לא חשב אז שיש בעיה שבעל הנכסים הגדול באזור, הוא גם השופט שפוסק בסכסוכים אשר נוגעים לו ולעסקיו. כך היה מקובל ביחס לגברים לבנים ועשירים במיוחד.
כאשר פרצה מלחמת העצמאות האמריקנית, החל החוואי הפטריוט, לטפל ביד קשה במי שנחשדו בנאמנות לאנגליה, "הלויאליסטים". לינץ' נטל את החוק לידיו, תרתי משמע. הוא ערך משפטי בזק, בסוג של בית משפט שדה, בלי סמכות חוקית, והטיל על הנאשמים שהרשיע, עונשים כיד הדמיון הטובה עליו: מלקות, החרמת רכוש, גירוש...
עם תום המלחמה, לינץ' חשש שהאנשים שהרשיע בסיטונות, יבואו עמו חשבון. העניין סודר במהירות. חבריו בבית הנבחרים של וירג'יניה, העבירו חוק - "חוק לינץ'" - שהכשיר בדיעבד את הפעולות הבלתי-חוקיות של השופט האכזר. הוא זכה בחסינות גורפת.
חיש מהר, הפך השם לינץ', תחילה על-ידי לינץ' עצמו שהתגאה בכך וטבע את המושג "מעשה לינץ'", לתיאור פעולת ענישה מאורגנת, קבוצתית, אך ללא בסיס חוקי. מורשתו של לינץ' הטילה אימה. כל ילד באמריקה הכיר את השם. במאה שלאחר מכן, נרצחו בארה"ב 5,000 איש במעשי לינץ' מתועדים. שני שלישים מהם שחורים. הלינץ' האלים ביותר באמריקה בוצע נגד מהגרים איטלקים בניו-אורלינס: 11 איש נרצחו על-ידי ההמון המשתולל. מספר לא ידוע, רבבות, הוכו, נבזזו, הושפלו באינסוף מעשי לינץ'. במקומות אחרים בעולם, קראו לתופעות כאלה פוגרום.
תומס שיפ ואברהם סמית, שני שחורים אמריקנים, נפלו קורבן ללינץ' פראי במיוחד בעיירה מאריון באינדיאנה, ב-1930. יום קודם, הם נעצרו על-ידי המשטרה בחשד לרצח ואונס. המון זועם חמוש בפטישים ואלות, פרץ לתא המעצר, הוציא אותם והיכה אותם למוות. גם השוטרים הצטרפו ללינץ'. הגופות הוצגו לראווה. צלם מקומי הנציח את המראה בתמונה מפורסמת: שתי גופות תלויות בכיכר העיר, מוקפות בקהל צוהל. כמו תמיד, התמונה הצילום, עשו את כל ההבדל.
אבל מאירופול, מורה מניו-יורק, איש שמאל, יהודי כמובן, ראה את התמונה ולא ידע מנוח. "המראה רדף אותי ימים רבים", סיפר. מאירופול כתב וגם הלחין את השיר "פרי מוזר", שאומץ על-ידי הזמרת הדגולה בילי הולידיי, והפך לאחד השירים הפוליטיים החשובים מאז.
עצים דרומיים נושאים פירות מוזרים, דם על העלים ודם בשורשים, גופות שחורות מסתחררות בבריזה הדרומית. פירות מוזרים תלויים על עצי הצפצפה. קורבנות של פעולות איבה בשבועיים האחרונים, בישראל, נפגעו שישה אנשים בהתקפות קבוצתיות, במקומות שונים. התוקפים לא הכירו את הקורבנות. לא היה סכסוך אישי כלשהו. הם הותקפו בגלל מוצאם. חסן אוסרוף, עובד ניקיון בעיריית ת"א, הוכה בפראות על-ידי חבורת צעירים בטיילת. בני הזוג שרקאווי, הותקפו על-ידי חבורה בחוף הכינרת. אנא אמטיר ממזרח ירושלים הותקפה ברכבת הקלה. סוהאד ורוויטל, שני מורות מרמת השרון, הותקפו בירושלים כאשר באו לניחום אבלים. יריקות, בעיטות, קללות, בקבוקים, אבנים...
זה ייגמר בדם? הדם כבר נשפך. די לראות את פרצופו של חסן אוסרוף ששוכב באיכילוב. "הדם בשורשים" מהשיר של מאירופול, הוא ההסתה, הפרועה, הבלתי נגמרת, נגד קבוצות שונות. בעיקר נגד ערבים. במערכת החינוך, בתקשורת, בגופים ממוסדים. "הדם על העלים" הוא הפרי המוזר של ההסתה הזו: הפרצוף של חסן אוסרוף, המכות בכינרת, החלון השבור במכונית של המורה רוויטל, "חברה של ערבייה".
השבוע במליאת הכנסת, דרשתי להכיר באוסרוף כקורבן של פעולת איבה, קורבן טרור. אין שום הבדל. יהודים שמותקפים "על-רקע לאומני" מוכרים, ובצדק, כנפגעי פעולות איבה. הם הותקפו בגלל שהם יהודים, על-רקע מוצאם או דתם, ולכן התקיפה שלהם היא עניינה של החברה כולה. זו המשמעות של פשע שנאה: פשע נגד החברה. חסן אוסרוף הותקף בגלל שהוא ערבי. הפגיעה בו היא פשע שנאה.
השליחות של מרצ בקדנציה הקודמת, התנגדו בממשלה להצעת חוק שלי להשוות את המעמד של נפגעי פשעי שנאה למעמד של נפגעי פעולות איבה. הגשתי את ההצעה בעקבות הרצח בברנוער. גם שם אותו הסיפור, אין שום הבדל. שנאה עיוורת, רצחנית, כלפי קבוצת מיעוט. ההבדל היחיד היה שהפצועים לא קיבלו את הזכויות המגיעות להם.
אני אגיש את הצעת החוק הזו שוב ולא ארפה מהעניין, כי זה לב השליחות שלנו, של מרצ, בכנסת: זכויות אדם. זה הבסיס לכל הפעילות ולכל העמדות שלנו בנושאים החברתיים, המדיניים, והאזרחיים - שוויון ערך האדם. זה הרעיון הגדול של התנועה שלנו. מה המשמעות של השיוויון הזה, איך מיישמים אותו? עניין פשוט בסך-הכל, הסביר הלל הזקן כשהתבקש ללמד את כל התורה על רגל אחת: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. זו כל התורה.