ב'ידיעות אחרונות' מיום 27.2.13 פורסמו תוצאות של סקר, בו נשאלו הקוראים: "האם אתם מצטערים שהסרטים 'שומרי הסף' ו'חמש מצלמות שבורות' לא זכו באוסקר?" על-פי התקשורת שציפתה לפרס הנכסף בכליון עיניים ומתוך הזדהות עמוקה עם התכנים האנטי-לאומיים של הסרט האחד והשמאלניים של השני - היינו מצפים שרוב גדול מבין הנשאלים יהיה שרוי בצער. והנה מתברר, שרוב מוחץ של 72% דווקא אינו מצטער. מראיינים ומגישים ברדיו "גלי ישראל" אפילו אמרו "מזל טוב!"
זו דוגמה לפער שבין רחשי הלב של הציבור ושל אדוני התקשורת השמאלנית. התוצאה היא משבר אמון בין העם לכלי הביטוי האמורים לשרתו.
נתק דומה מפריד בין העם לפוליטיקאים שלו. האם מישהו מסוגל עדיין לעקוב אחר התעבורה הבינמפלגתית של פרץ, מצנע, לבני, מופז,
צחי הנגבי, דיכטר ואינסוף אחרים, פרפרים העוברים מפרח לפרח למצוץ את הצוף, "מזגזגים" בלשון העם? כמה אמון עוד נותן הבוחר בנבחרים כאלה? גרועה מזה היא מכת הפרת ההבטחות. האיש ברחוב שבחייו - בכיסו ובכעסו, במשאו ובמתנו ובחינוך ילדיו - דורש מעצמו ומזולתו יושר ויושרה, בכל הנוגע לניהול ענייני המדינה אין לו עוד כל דרישות. הוא כבר התרגל להניח מראש שבממלכה שולטים השקר, הרמייה וההונאה. כאשר כמה מן החכי'ם החדשים, לפיד ובנט בראשם, החלו מדברים על פוליטיקה חדשה, "הירוקים האלה" נתקלו ביחס לעגני ומתנשא על הנאיביות שלהם.
מי שמגלם היום את הפוליטיקה הישנה של 'הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים', של 'מילה אינה מילה', שהתחייבויותיו לבוחרים 'כתובות על הקרח', הוא ראש הממשלה. נתניהו היה נגד מדינה פלשתינית והיום הוא בעדה. הוא אוהב את ההתנחלויות - ומקפיא אותן. הוא חסיד נלהב של קפיטליזם קלאסי, ומציע את תיק האוצר ל
שלי יחימוביץ'. הוא נשבע שלא לתת ל
ציפי לבני תפקיד מול הפלשתינים, וממנה אותה לאחראית על המו'מ איתם. הוא מקים את וועדת
אדמונד לוי כדי להציל את ההתיישבות מציפורני טליה ששון, ואת הדוח הארוך והיסודי שלה משליך לפח. והנה, רב-אמן זה בדרכי עקלתון פוליטיים קיבל עכשיו שח-מט מידי זוג "הירוקים" לפיד-בנט.
נקודת המוצא היא התרגיל שנתניהו עשה ל'איחוד הלאומי' לקראת הרכבת הממשלה הקודמת: ניהל מו"מ עקר, וכאשר
אהוד ברק נאות להצטרף, זרק את ה'איחוד' החוצה כפיגום משומש. גורל דומה הועיד נתניהו ל'בית היהודי', הפעם לטובת 'יש עתיד'. אולם כשם שנתניהו לא רצה את 'הבית היהודי', כך לפיד לא רצה את ש'ס והחרדים ולממשלה בלי בנט ובלי חרדים אין רוב בכנסת. לנתניהו נותרו אפוא רק שתי אפשרויות - ליכוד, חרדים, בנט או ליכוד, לפיד, בנט. ביניהן, בחר בראשונה מפני שעם החרדים אפשר לשחק בפוליטיקה הישנה, עם החדשים, מי יודע? מכל מקום, ללא בנט אי-אפשר, וכך הפכה לראש פינה האבן של 'הבית היהודי' שהבונה נתניהו מאס. יתר על כן, ללפיד אין אופציה ללא חרדים זולתי בנט, בעוד אשר לבנט יש אופציה ללכת עם החרדים בלי לפיד.
מה הניע אפוא את בנט להעדיף את 'יש עתיד' על פני החרדים? כנגד שותפות הדעות עם לפיד בענייני "הנשיאה בנטל" ונושאים נוספים של חברה וכלכלה עומדת התהום הפעורה בין רבים בסיעתו לבין 'הבית היהודי' בכל מה שנוגע לעתידו של עם ישראל בנחלת אבותיו, בירושלים וביו"ש. ובל נשכח גם את הקירבה הטבעית בין מפלגות שומרות מצוות. מדוע אפוא כרת בנט ברית עם לפיד דווקא? ועוד שאלה. השותפות עם מי - החרדים או לפיד - תבטיח יותר את האינטרס היהודי בא'י ברגע האמת, בו ינסה נתניהו לייבש או להקפיא יישובים ו\או יתחייב לעוד סיבוב של נסיגות? תשובה כנה: במקרה כזה 'הבית היהודי' לא יוכל לסמוך על-אף אחד מן השניים, והוא יצטרך לסמוך על הסנקציה האולטימטיבית - לעזוב את הממשלה ולגרום להפלתה. אולם "ברירת יום הדין" הזאת עומדת לו בשתי החלופות.
נותר רק הסבר אחד, בלתי מוכר עד עתה, בהיותו שייך לפוליטיקה החדשה: עניין האמון. בין שני המנהיגים הצעירים נוצרו יחסי אמון, במקביל לחוסר האמון כלפי ראש הממשלה. ובהיותם חושדים במניעיו ובשיטותיו ופוחדים להישאר לבד מולו, החליטו ללכת יחד. חישבו ומצאו, שכל עוד האמון ההדדי ביניהם מחזיק מעמד, כוחם המשותף - 31 מנדטים מול 31 - שקול כנגד כוחו של נתניהו ומאפשר להם לעמוד על שלהם.
חבל, שראש הממשלה אינו מסוגל לבנות את ממשלתו כולה על יחסי אמון, וחלקים ממנה נזקקים לביטוח הדדי ול"מאזן אימה". הסגנון הזה של ממשל הוא בלתי סימפטי בעליל, אך יש לו רק תקנה אחת: פוליטיקה חדשה, שבה יש ערך ומשקל לאמת וליושרה.
בתקשורת, בת לווייתה של הפוליטיקה, אותה התסמונת: מונופול של השמאל על "האמת" במובנה של "פראוודה" הסובייטית ההולך ומתערער, ותחתיו מגיחה תקשורת חדשה - חופשית ואמינה.
'והעיקר, שלא לפחד כלל' - מפני "הדבר החדש!"
