ר' מנחם היה קודם כל רב ישוב - מרא דאתרא, עם שאלות של איסור והיתר. כשהיו באים לבית הכנסת אחרי שקיעה למנחה, הוא לא אפשר להתפלל, למרות ששידר תחושה של חיים מעל הזמן והמסגרת.
לכן לצעירים הרבים שהתקרבו אל הרב פרומן וחשבו שהוא רפורמאטור דתי גדול, צריך לומר: אי-אפשר לקחת ממנו רק מה שנוח!.
כשהשתתף הרב פרומן ב"שבתות שטח", הסתובב עם ספר "שמירת שבת" ביד לבעיות שתתעוררנה בשטח. את הסמיכה שלו קיבל משני רבנים שהקפידו קלה כחמורה ובהכתרת ראויים בלבד, הגאונים הרב גורן ואברהם שפירא זצ"ל.
הרב לוינגר, שבא לבקרו במחלתו, אומר שידע לפסוק!.
גם בפגישה זו התפתח בין שני האוהבים הוותיקים ויכוח פוליטי. אני יכול לשער מה היה שם בוויכוח כי גם אני הייתי בסרט הזה עם ר' מנחם, ולא פעם - מאז הלך לוועידת מדריד, שם התייצב עם עמדתו לפשרה עם הפלשתינים, כשאנו נפגעי הטרור בצד השני מולו, מתנגדים לשיחות עם ארגוני הטרור. אבל עם הרב פרומן אי-אפשר היה הרבה זמן לריב, כי הוא היה "מכיל" אותך בחיבוק גדול.
הרב לוינגר אומר שהרב פרומן לא היה פוליטיקאי גדול, אבל היה לו לב טוב וגדול שבעתיו הרצי"ה אהב אותו כל כך. טוב ליבו לא הסכים לקבל שלא ניתן למצוא גרעין של טוב אצל הפלשתינים. חשב שעם אהבה ומפגשים יפשיר את המתח. אבל הוא שכח שעם אהבה לא הולכים למכולת הפוליטית.
לפלשתינים שאיפות פוליטיות אחרות, ששוללות את הקיום הלאומי היהודי במקומות בהם הם והדין השרעי שולטים, לבד מהסכמה לקיום אינדיבידואלי של יהודים כבני חסות.
הם לחצו ידיו ונשקוהו כנהוג במזרח, חלקם גם כיבדוהו בלבם - אבל לא נתנו לו דבר.
והיו פעמים שהוא גם גילה עמדות ניציות יותר. הוא פעל נגד עסקת שליט אתי בתפקידי כראש "אלמגור", גם בשיחות וגם בתפילות. את העסקה לקח באופן אישי ללב.
ורבים השיב מעוון איפה כן הרב פרומן הצליח עם טוב לבו והעזתו? אצל היהודים. הוא הצליח לחבר לעבודת השם צעירים וגם רחוקים... וגם קצוות אידאולוגיים.
כך בהלווייתו עמדו זה בצד זה יהודה עציון, ראש המחתרת היהודית ומראשי "גוש אמונים", ונפתלי רז, מ"
שלום עכשיו", והוא מצטרף לשירת "אשת חייל מי ימצא", אותה ציווה מנחם לשיר בהלווייתו כהצדעת תודה לאשתו הדסה. ב"קמו בניה ויהללוה" צירפו ילדיו את הקהל למחיאות כפיים לאמם ושאגו "בראוו" באמצע הפסוק.
בכמה הלוויות ראינו בעל המורד לקבר משאיר תקליט לאשתו, בו הוא מודה לה על השנים הארוכות והמסורות עמו? מי שמכיר את מנחם יכול לשער שמסתמא זה היה מנהג קבוע בביתו כל ערב שבת, לצעוק בראוו לאשתו: מנהג שחידש כמו מנהגים אחרים שייסד בקהילת הקודש תקוע תובב"א.
אחד מהם היה הפסקת התפילה בבית הכנסת לאמירות, ריקודים, תנועות ידיים ש"באו לו" במוחו התוסס ולבו הפועם ביחסיו האישיים מאוד עם הקדוש ברוך הוא.
תאמרו משונה? מוזר? קטן עליו על מנחם. היה מוסיף לכם "משוגעס". מנחם הכיל את כל אלה.
כבוד ויקר?
את הכבוד והיקר הכניס למין תלבושת משונה ותיאטרלית שעשה מבגדי לובן ושטריימל לבן.
תאמרו תיאטרליות? נו אז מה, מי אמר שלא ראוי לעשות תיאטרון לקב"ה ועמו? רק רצינות אנחנו צריכים, הוא הרי אבא?!
כחלק מעבודת הפרט עם הבורא הוא נתן לצעירים לגיטימציה לעליות ונפילות-ירידות במצבם עם עצמם ועם אבא בשמיים. אמר לי אחד מהם וסיכם: "עבודת השם שלו חיברה אותנו, הדור השני של המתנחלים. הפכנו לחסידיו, והוא לאדמו"ר שלנו: הרבי מתקוע!"
וכך בליל הושענא רבא האחרון עמדו שם במגרש הכדורסל של תקוע אלפי בני הציונות הדתית ודתל"שים ברמות שונות וקפצו עמו ועם אומני הענק שעמו, מלאי אנרגיה, בשאגות ומחיאות כף וקפיצות, ור' מנחם מסתובב על הבמה מאושר.
בתחילה חשבתי שמדובר בסתם צעירים שבאו לשמוע רוק יהודי והם משתפי פעולה עם הרב החביב "לבוש הבדים", שתפש מיקרפון ועושה קטעים. ואני, שידעתי את מנחם קצת, נבוכותי בשבילו עד שהתברר לי ולרעייתי, שפגשה את בני משפחתה שם, שמדובר בחסידיו: קהילה של ממש שקמה סביב ר' מנחם, המנהיג תת-זרם גדול מצעירי הציונות הדתית המגיע לתקוע.
ולא רק דתיים.
בדרך חזרה מההלוויה ה"שמחה" עם השירים שבמשך שעות ליווהו לקבר, אמרה לי צעירה עובדת היי-טק שהיא אינה דתייה, אבל היא וכמותה רבים באו לתקוע ללילות ארוכים ללמוד עם הרב מנחם את הזוהר.
"נו, ואת מבינה את השיעורים שלו?"
"לא. מאור פניו וההתלהבות שלו הם הלימוד שלנו."
וכך בדרכו המיוחדת השיב רבים מעוון. הוא הצליח להחדיר לבוש ייחודי אבל צנוע לחסידיו. בדרך מתקוע למאות המכוניות בוואדי, ראינו את הזוגות הצעירים עם ילדיהם על מנשאים, הבעלים "לבושי הודו", והנשים לבושות בצניעות מכף רגל ועד ראש, ועל ראשם פשמינות הודיות צבעוניות המכסות את השער.
אשריכם ישראל!
